מתי לעשות מדיטציה? (ומתי לא)

אני מתרגל מדיטציה כבר 7 שנים באופן יומיומי רצוף, ולא נדיר שמדטתי יותר מפעם אחת ביום.

בעבר כשהיו שואלים אותי, 'מתי לעשות מדיטציה?' הייתי עונה שהכי טוב דבר ראשון על הבוקר, או דבר אחרון לפני השינה. הנימוק שלי היה שמדיטציה בבוקר יוצרת ממונטום חיובי לשאר היום, מכתיבה את הטון בצורה חיובית, ושמדיטציה לפני השינה משפרת את השינה (הייתי אומר שללכת לישון בלי לעשות מדיטציה שקול לאדם שנוסע ב120 קמש בכביש מהיר, שם על ניוטרל ועוצם עיניים. מדיטציה לפני השינה שקולה לאותו אדם שיאט בהדרגתיות ויעצור במקום בטוח. הגרסה הראשונה היא מתכון בטוח להתנגשויות/ סיוטים בלילה ;) )

אלה הן תשובות טובות וחשובות והן מכילות בתוכן גרעין של אמת וחוכמה ולכן כללתי אותן כאן, אבל בימים האחרונים גיליתי אמת עמוקה ומדוייקת יותר בנוגע למועד המדיטציה ביום.

הניסיון שלי הראה לי שיש שני סוגים של מועדים שבהם הכי קל למדוט ושבהם המדיטציה היא הכי אפקטיבית - מיד אחרי שאני מתעורר (בין אם זה בבוקר, אחרי שנ"צ, או באמצע הלילה), או כשאני נמצא במצב רע באופן יוצא מן הכלל (דגש - אם אני במצב רוח רע מאוד וה"דיפולט" שלי הוא מצב רוח הרבה יותר טוב.)

הסיבה לזה, אני חושב, היא מאוד עמוקה. לאורך היום, החיים שלנו מזמנים לנו מצבים שמעוררים בנו מחשבות שליליות אוטומטיות ואלו בתורן מכווצות אותנו ומרוקנות אותנו מאנרגיה, מעייפות אותנו. כלומר, לאורך היום, אנו נכנסים בדרך כלל להידרדרות איטית של אנרגיה.

עכשיו, דמיינו רכב שמידרדר במדרון - לנסות לעשות מדיטציה באמצע היום, לפעמים מרגיש לי כמו לנסות לעצור רכב מידרדר בעזרת הגוף שלי: הניסיון לא מחזיק הרבה זמן ואני חווה תסכול.

אבל מה אם ניתן לרכב להידרדר עד הסוף וניתן לו להיתקע במשהו (כשהרכב נעצר, הדבר מקביל לכך שאנחנו הולכים לישון מבחינה אנרגטית.)

כשאנו ישנים, האנרגיה מתקרבת לאיפוס (תאורטית היא אמורה להתאפס לגמרי, אבל הרבה מאיתנו מתעוררים לפעמים במצב רוח טיפה רע, כמו טעם לוואי מאתמול.)

קודם האנרגיה הייתה שלילית. עכשיו היא התאפסה. כלומר, האנרגיה נעה בכיוון ההפוך עכשיו - קודם היא הידרדרה ועכשיו היא עולה. מדיטציה היא הזדמנות להביא את האנרגיה למקום חיובי וטהור :)

התאוריה שלי היא שיותר קל לעשות מדיטציה כשמתעוררים כי הפעם אנחנו בשיתוף פעולה עם המומנטום החיובי. הפעם המדיטציה תהיה ארוכה יותר, אפקטיבית ועוצמתית. (הערה - אני מודט בלי טיימר אז משך המדיטציה משתנה באופן טבעי.)

ומה בקשר למועד השני שאותו מצאתי מועיל - כשאני במצב רוח רע באופן מיוחד. גם כאן, התנועה של האנרגיה היא באופן טבעי למעלה כי היא מנסה לחזור למצב הטוב הרגיל שלי, ואני פשוט מסייע לה.

ללא הידע הזה, חוויתי תסכול לאורך השנים, ואת הסתכול הזה אני מנסה למנוע ממי שיקרא את הפוסט הזה. הניסיון שלי הוא שאם אני עייף אבל התחייבתי לעשות מדיטציה, עדיף ללכת לישון ואז למדוט.

כשאני מתעורר באמצע הלילה, אני מודט גם כן, וזה תמיד מסתדר בצורה מושלמת - אני צריך פחות שינה והשינה עצמה הרבה יותר איכותית ומרעננת אחר כך.

תהנו ;) ואם יש שאלות, תרגישו חופשי ^^

על נפילה באהבה (Falling in Love)

בעקבות כמה סיפורים ששמעתי לאחרונה, עלה לי לכתוב את הפוסט הזה :)

אהבה רומנטית או 'התאהבות' היא אחת החוויות היפות ביותר בחוויה האנושית, אך היא טומנת מלכוד, ועליו ארצה לדבר כאן.

התאהבות שכזו נותנת לאדם (או לאישה) הצצה לגבהים שאדם יכול להגיע אליהם ולחוות - גבהים רוחניים, גבהים של אושר ואהבה, אך יש לשים לב - זוהי הצצה בלבד.

רגש האהבה מתרחש כתוצאה מפוקוס דומיננטי בדברים חיוביים ורצויים באדם אחר.

בסדנאות שהייתי מעביר, הייתי נותן למשתתפים לעשות רשימה כמה שיותר ארוכה של דברים שהם אוהבים באנשים, והרבה מהם גילו שהם חווים מעין התאהבות באדם. הניסיון שלי הראה לי שבאמצעות התרגיל הזה יכולתי תוך כמה דקות להרגיש אהבה שעולה על גדותיה לאנשים ש'שנאתי' עד אותו רגע (או לפחות טיפה כעסתי עליהם חח).

תרגול שכזה מאפשר להגיע לאותם גבהים בכוחנו שלנו, ומחזק אותנו, הופך אותנו לעצמאיים ומאפשר לנו למצוא אושר ואהבה ללא-תנאים (המשמעות האמיתית של המושג, אהבה שלא תלויה בתנאים חיצוניים, אפילו ההתנהגות של האדם השני). אותה התחזקות מושגת במדיטציה. האם מגלה שהאהבה נמצאת בתוכו, ואינה תגובה לאדם האחר.

אבל ב"התאהבות" מתרחשת תופעה שונה. שהיא יפה, אך מעט מבלבלת הרבה אנשים. בהתאהבות רגילה, אנו פוגשים אדם שמאוד קל לנו לאהוב. הוא שופע תכונות חיוביות מבחינתנו, והן בולטות כמו פצעונים על פנים של מתבגר (רק בקטע טוב… 🤔😂 ). מצד אחד, זהו אירוע יפהפה, משמח ומעורר תקווה. אך משום שכל כך קל לנו להתפקס בחיובי שבאחר, שרירי המיקוד שלנו מתחילים להתנוון.

אם תרגיל של מציאת דברים חיוביים באדם, או מדיטציה משולים לאימון במכון כושר, אז התאהבות משולה לשהייה בחלל, ללא כוח כבידה. בשני המקרים תוכל להרים משקלים מרשימים, אבל חוויה אחת מחלישה אותך בעוד השנייה מחזקת אותך.

כשאנו "מתאהבים" אנחנו הופכים להיות תלויים באדם השני - בנוכחות שלו, כדי להרגיש טוב ובהתנהגות שלו. אנחנו טועים וחושבים שהוא המקור לאושר ולאהבה שלנו כשבמציאות, הסיבה לאיך שאנו מרגישים הוא תמיד הצורה שבה אנו מתמקדים (בשלילי או בחיובי, ברצוי או בלא-רצוי).

נשמע רומנטי לחשוב שהאדם השני גורם לנו לאושר, אבל אותה אמונה גורמת מהר מאוד לכעס. אם אנו מאמינים שהאדם השני יכול לגרום לנו לאושר או לסבל, ברור שנכעס עליו כשהוא לא מבצע את "תפקידו" - לגרום לנו להיות מאושרים.

או אז, אנו מוצאים את עצמנו חסרי שליטה. אנחנו מגיבים לנסיבות ונותנים להם לקבוע איך אנחנו מרגישים (משהו "רע" קורה ואנחנו מרגישים רע, משהו "טוב" קורה, ואנו מרגישים טוב.)

אבל לדעתי, כולנו נולדנו לחופש וחופשיים אנחנו צריכים לחיות. והחופש הכי בסיסי שלנו הוא לבחור במה להתמקד (פוקוס), לבחור איך אנחנו מפרשים ואיך אנחנו מסתכלים על מה שאנו רואים, וכך תמיד ליצור חוויות רגשיות מעצימות. העולם הוא פשוט אוצר של הזדמנויות להעריך, לאהוב ולהגיד תודה, וכשמשהו או מישהו לא מתנהגים כמו שהיינו רוצים - זוהי תמיד ברכה, כי היא מאפשרת לנו לאתגר את עצמנו ואת האהבה שלנו וללמוד לאהוב יותר ולהיות מאושרים ללא תנאים :)

חיי הרווקות אומנם בודדים לפעמים אבל הם טומנים בחובם הזדמנות למצוא אושר וסיפוק עצמאיים בחיים, שלא תלויים באחרים. אין אדם מושך, לדעתי, כמו אדם מאושר והרבה פעמים בשיא האושר והסיפוק העצמאיים אנחנו אכן מושכים בן או בת זוג. האתגר הוא לא להפוך את הפרס למפלה ;)

הפגישה של משה עם אלוהים ומדיטציה

אחת הסצנות היפהפיות ביותר לדעתי מראה את המפגש הראשון של משה עם אלוהים ב"נסיך מצריים". אני מתרגל מדיטציה כבר 7 שנים ושמתי לב להרבה הקבלות בין מה שקורה לי בזמן מדיטציה לבין מה שמתרחש בסצנה.

אני עוצם עיניים.

הנשמה שלי, הלב שלי, התודעה שלי - הם תמיד מנסים לדבר אליי, אבל לא תמיד אני פנוי לשמוע. זהו זמן ביום שאני מקיש ללהיות זמין להם. משה היה זמין באותו יום, במערה… הוא היה מוכן.

"משה…"

ומשה עונה "הנני."

אני כאן. זמין. אני מוכן.

בדקות הראשונות במדיטציה אני עדיין מתנגד לזרם האנרגיה של הגבוה והטהור יותר. אני עדיין אני, עם כל המחשבות והרגשות האנושיות, הכעס, המרמור, והעייפות ושאני חווה לפעמים, ואני כאילו מתווכח ומטיל ספק במסרים שהנשמה מנסה להעביר לי. כל זה קורה בעיקר אנרגטית.

אבל אז, מגיע רגע שבו אני מוותר. כואב מדי להמשיך להילחם. אני משחרר את הגוף, מרפה ונותן לנשימה, ולאנרגיה לזרום. אחרי כמה דקות תמיד קורה דבר נפלא.

אני מרגיש אנרגיה אינטנסיבית בעיניים. אני מרגיש כאילו שמשהו אחר, פראי, עוצמתי, בעל תשוקה וחוכמה, ואור זוהר, מביט דרך העיניים שלי. אני מרגיש כאילו שהעיניים שלי (או של זה) פקוחות, בעודן עצומות, כאילו שאני רואה בלי לראות.

אלוהים מציג את עצמו. "אהיה אשר אהיה."

התחושה הזו מלווה עם אמון. אמון - מה שיהיה יהיה. אני סומך. אין לי שום ספק שהכול יהיה טוב. אני בידיים טובות. מישהו דואג לי. מישהו בעל עוצמה וחוכמה אינסופית שנמצא, בעצם, בתוכי. שהוא-הוא אני.

האתגרים שהיום הביא איתם, שהופיעו עד עכשיו בצורת בעיות מקבלים צורה אחרת. הכול מתחבר ונראה הגיוני ומושלם.

משה: "מה אתה רוצה ממני?"

"שמעתי את זעקתם וכאבם של אנשיי במצריים ולכן הגעתי כי לשחרר אותם מעבדות ולהביא אותם לארץ טובה."

כמו באימון פיזי, הכאב הופך להיות מתנה. הדברים שהחלישו אותי בשעות או בימים האחרונים מתגלים כברכות שמוסיפות לי כוח, חוכמה, אהבה והבנה ומביאות אותי למקום טוב יותר, פנימית וחיצונית.

הנשמה מראה לי בשלב זה חזון של מה שאני יכול להיות, מי אני יכול להיות, מה יכול להיות לי. גודל החזון והפתרון כגודל האתגרים והבעיות. גודל התשובה כגודל השאלה, תמיד.

אבל החזון כל כך זוהר, שאני נופל. הספקות עולים.

אלוהים אומר למשה שהוא שולח אותו להוציא את עם ישראל ומשה עונה: "מי אני שאוציא אותם? הם לא יקשיבו לי!"

אלוהים עונה: "אני אלמד אותך מה להגיד."

ההשראה מציפה אותי וברור לי שאני אדע מה לעשות כשהרגע יגיע. אין צורך לתכנן ולדאוג.

הקטע הבא הוא פרשנות מוטעית, מהחוויה שלי. בסרט, אלוהים כועס כשמשה מביע ספקות אבל הניסיון שלי הוא שההשראה היא כמו נהר שוצף וקוצף. וכשאתה עומד באמצע נהר מהיר וחזק ומנסה לשחות בכיוון ההפוך, אתה תרגיש כל כך הרבה כאב, שתרגיש כאילו שאלוהים בכבודו ובעצמו צועק עליך… אלוהים לא כועס. כעס מגיע רק מתוך חולשה.

משה מוותר שוב, וכך גם אני.

והויתור הסופי הזה מעמיק עוד יותר את הנשימה ואת האנרגיה והיא עוטפת את כל כולי.

לפעמים, אני מפסיק להרגיש את הגוף לגמרי והוא כל כולו שדה אנרגיה ללא התחלה וללא סוף. אין מקום למחשבות ולפעמים אני לא זוכר אפילו מי אני לכמה שניות או דקות (תחושת הזמן מתערפלת גם כן).

התחושה היא כל כך אינטנסיבית ועוצמתית… כל כך הרבה אושר, אהבה, אור והבנה שאני בדרך כלל לא מצליח לעמוד בזה ליותר מכמה דקות.

המדיטציה נגמרת בפתיחה ספונטנית של עיניי מתוך סוג של הלם. עיניי פעורות לרווחה, אני מתנשף, ואז אני מתחיל את היום, מוכן - מלא באנרגיות וללא שום זכר לעייפות. רענן לגמרי כמעט כאילו שזה היום הראשון שדרכתי על האדמה.

לפעמים ;)

תודה D: