אחת הסצנות היפהפיות ביותר לדעתי מראה את המפגש הראשון של משה עם אלוהים ב"נסיך מצריים". אני מתרגל מדיטציה כבר 7 שנים ושמתי לב להרבה הקבלות בין מה שקורה לי בזמן מדיטציה לבין מה שמתרחש בסצנה.
אני עוצם עיניים.
הנשמה שלי, הלב שלי, התודעה שלי - הם תמיד מנסים לדבר אליי, אבל לא תמיד אני פנוי לשמוע. זהו זמן ביום שאני מקיש ללהיות זמין להם. משה היה זמין באותו יום, במערה… הוא היה מוכן.
"משה…"
ומשה עונה "הנני."
אני כאן. זמין. אני מוכן.
בדקות הראשונות במדיטציה אני עדיין מתנגד לזרם האנרגיה של הגבוה והטהור יותר. אני עדיין אני, עם כל המחשבות והרגשות האנושיות, הכעס, המרמור, והעייפות ושאני חווה לפעמים, ואני כאילו מתווכח ומטיל ספק במסרים שהנשמה מנסה להעביר לי. כל זה קורה בעיקר אנרגטית.
אבל אז, מגיע רגע שבו אני מוותר. כואב מדי להמשיך להילחם. אני משחרר את הגוף, מרפה ונותן לנשימה, ולאנרגיה לזרום. אחרי כמה דקות תמיד קורה דבר נפלא.
אני מרגיש אנרגיה אינטנסיבית בעיניים. אני מרגיש כאילו שמשהו אחר, פראי, עוצמתי, בעל תשוקה וחוכמה, ואור זוהר, מביט דרך העיניים שלי. אני מרגיש כאילו שהעיניים שלי (או של זה) פקוחות, בעודן עצומות, כאילו שאני רואה בלי לראות.
אלוהים מציג את עצמו. "אהיה אשר אהיה."
התחושה הזו מלווה עם אמון. אמון - מה שיהיה יהיה. אני סומך. אין לי שום ספק שהכול יהיה טוב. אני בידיים טובות. מישהו דואג לי. מישהו בעל עוצמה וחוכמה אינסופית שנמצא, בעצם, בתוכי. שהוא-הוא אני.
האתגרים שהיום הביא איתם, שהופיעו עד עכשיו בצורת בעיות מקבלים צורה אחרת. הכול מתחבר ונראה הגיוני ומושלם.
משה: "מה אתה רוצה ממני?"
"שמעתי את זעקתם וכאבם של אנשיי במצריים ולכן הגעתי כי לשחרר אותם מעבדות ולהביא אותם לארץ טובה."
כמו באימון פיזי, הכאב הופך להיות מתנה. הדברים שהחלישו אותי בשעות או בימים האחרונים מתגלים כברכות שמוסיפות לי כוח, חוכמה, אהבה והבנה ומביאות אותי למקום טוב יותר, פנימית וחיצונית.
הנשמה מראה לי בשלב זה חזון של מה שאני יכול להיות, מי אני יכול להיות, מה יכול להיות לי. גודל החזון והפתרון כגודל האתגרים והבעיות. גודל התשובה כגודל השאלה, תמיד.
אבל החזון כל כך זוהר, שאני נופל. הספקות עולים.
אלוהים אומר למשה שהוא שולח אותו להוציא את עם ישראל ומשה עונה: "מי אני שאוציא אותם? הם לא יקשיבו לי!"
אלוהים עונה: "אני אלמד אותך מה להגיד."
ההשראה מציפה אותי וברור לי שאני אדע מה לעשות כשהרגע יגיע. אין צורך לתכנן ולדאוג.
הקטע הבא הוא פרשנות מוטעית, מהחוויה שלי. בסרט, אלוהים כועס כשמשה מביע ספקות אבל הניסיון שלי הוא שההשראה היא כמו נהר שוצף וקוצף. וכשאתה עומד באמצע נהר מהיר וחזק ומנסה לשחות בכיוון ההפוך, אתה תרגיש כל כך הרבה כאב, שתרגיש כאילו שאלוהים בכבודו ובעצמו צועק עליך… אלוהים לא כועס. כעס מגיע רק מתוך חולשה.
משה מוותר שוב, וכך גם אני.
והויתור הסופי הזה מעמיק עוד יותר את הנשימה ואת האנרגיה והיא עוטפת את כל כולי.
לפעמים, אני מפסיק להרגיש את הגוף לגמרי והוא כל כולו שדה אנרגיה ללא התחלה וללא סוף. אין מקום למחשבות ולפעמים אני לא זוכר אפילו מי אני לכמה שניות או דקות (תחושת הזמן מתערפלת גם כן).
התחושה היא כל כך אינטנסיבית ועוצמתית… כל כך הרבה אושר, אהבה, אור והבנה שאני בדרך כלל לא מצליח לעמוד בזה ליותר מכמה דקות.
המדיטציה נגמרת בפתיחה ספונטנית של עיניי מתוך סוג של הלם. עיניי פעורות לרווחה, אני מתנשף, ואז אני מתחיל את היום, מוכן - מלא באנרגיות וללא שום זכר לעייפות. רענן לגמרי כמעט כאילו שזה היום הראשון שדרכתי על האדמה.
לפעמים ;)
תודה D: