כששואלים אותי מתי התחלתי עם כל העניין של התפתחות אישית, אני חייב לומר שבגיל 12. אני זוכר רגע מסויים:

 

ישבתי בכיתה (בפינה הימנית-אחורית) וחשבתי. הגעתי למסקנה (אם היא הייתה נכונה או לא, אני לא יודע) שההורים שלי לא מאושרים, שלא טוב להם, ושאלתי את עצמי "איך אני יכול לעזור להם...?"

​

בדיעבד, אני לפעמים מופתע קצת מהעומק והדיוק של התשובה שצצה במוח שלי תוך רגע: "הדרך היחידה שלי לעזור להם, או לכל אדם אחר, היא קודם כל להתחזק בעצמי."

​

מעולם לא חשבתי על הדברים האלה, לפחות לא בצורה הזו. "אבל איך אני יכול להתחזק?" שאלתי את עצמי, ובדיוק כמו קודם, הבזיקה תשובה במסך התודעה שלי: "קח אחריות על הכול."

​

כשאנו לוקחים ומקבלים אחריות, אנו מתבגרים, מתחזקים ומחכימים. כמובן שלא הכול בשליטנו, וידעתי לעשות את ההפרדה. החלטתי ללמוד כל הזמן מהניסיון שלי, מהטעויות שלי ומאחרים ולקחת על אחריות על כל דבר בחיים שלי. אבל גם, בתור משחק, לקחתי אחריות גם על דברים שלא הייתה לי שליטה ישירה עליהם, רק כניסוי מחשבתי וככה הגעתי להרבה תובנות מעניינות.

​

למשל, תהיתי אם ואיך תרמתי לריב שהתפתח בכיתה שלי, לאירועים בעיר שגרתי בה, בישראל או בעולם.  בלי שהכרתי את המושגים האלה, התחלתי לחשוב על הכוח של מחשבה ושל אנרגיה לעצב את המציאות האישית שלנו והקבוצתית שלנו.

​

התחלתי לשים לב להתנהגויות של אנשים ולצפות בהם. ניתחתי את הדפוסים והאסטרטגיות שלהם וראיתי מה התוצאות שלהם, ואיך אחרים הגיבו והתייחסו אליהם.

​

בגיל 13 קראתי את "חולית" של פרנק הרברט, ספר שמציג רעיונות ותפיסות פילוסופיות בנוגע לתודעה, התפתחות אישית, פסיכולוגיה, חשיבה ויותר מכל - איך לנצל כישלון ותבוסה בשביל להתחזק או - איך להפוך קשיים לזהב. מאז שקראתי את הספר לא הפסקתי לחפש שיטות שמאפשרות לעשות בדיוק את זה, שיטות שאני קורא להן 'שיטות אלכימיות'. הספר גרם לי לחשוב ולהסתכל על העולם ועל אנשים בצורה שונה לגמרי.

​

מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לי 'נשמה של מורה' - אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן לומד משהו וישר שואל את עצמי: "מה הדרך הכי טובה ללמד את זה מישהו אחר? ומה אם הוא מבוגר? או ילד? או כועס? או מלומד? או משועמם?" וכו'. הייתי מדמיין את עצמי מסביר לאנשים שונים בסיטואציות שונות.

​

בערך בגיל 15 קראתי את "ישמעאל", ספר שזכה בפרס 'הרעיון הטוב ביותר להצלת העולם'. 'ישמעאל', שהוא דיאלוג בין מורה (פילוסוף בדמות גורילה טלפתית) לתלמיד (גבר וילדה שמרגישים שמשהו לא בסדר בעולם), פתח את התודעה שלי ללימוד באמצעות מטאפורות וסיפורים. התענגתי על כל עמוד ועמוד ומהר מאוד קראתי את כל הספרים של אותו סופר, דניאל קווין.

​

עם זאת, מיד אחרי הקריאה של 'ישמעאל', ספר שמראה את כל מה שבעייתי בתרבות שלנו, קראתי את "מרד הנפילים", ספר שמתאר קפיטליזם וכסף כקדושים. שני הספרים נכתבו במשך 15 שנה על ידי גאונים ושניהם משכנעים מאוד. הייתי במשבר מוסרי ובמשך חודשיים לא הצלחתי להבין מה נכון ומה לא נכון (דבר שתמיד היה חשוב לי, בדיעבד). הייתי תקוע, והרגשתי שאני לא מסוגל לתפקד. פחדתי שכל פעולה קטנה שאני עושה עשויה להיות 'הדבר הלא-נכון'. לאט לאט התחלתי להבין את הסכנה ואת המגבלות שטמונות במילים ובאמונות. דווקא המשבר המוסרי הזה גרם לי להתנתק מהמיינד, מהשכל, ולהתחבר לעצמי - למדתי איך להשתמש במילים וברעיונות, בלי לתת להם להשתמש בי.

​

לאורך כל השנים הללו חוויתי קשיים בתחום החברתי. תמיד היו לי כמה חברים טובים אבל לא פרחתי. אתן שתי דוגמאות:

1. בגיל 17, שאלתי את החבר שישב לידי, ועוד כמה בנות, מה הבעות פנים מסויימות אומרות. מה שהיה ברור להם באופן טבעי היה מבלבל מאוד בשבילי.

2. בדיעבד, קלטתי שהיו לא מעט בנות שהביעו בי עניין בצורה מאוד ישירה - ופשוט לא קלטתי שום רמז.

​

החלטתי לפתור את זה. התחלתי לקרוא ולחקור המון על פסיכולוגיה, על יחסי אנוש, ועל מיומנויות חברתיות, של הקשבה ושל שיחה. הצבתי לעצמי אתגרים של להתחיל שיחות עם אנשים זרים ברחוב ולאט לאט פיתחתי אומץ ויכולות חברתיות שהיו הרבה מעבר למה שקיוויתי להשיג בהתחלה. אפילו הכרתי מישהי מדהימה שאיתה הייתי בקשר לכמה שנים.

​

בגיל 18 התרחשה קפיצה קוונטית במסע ההתפתחות האישית שלי. עד עכשיו התתעסקות בתחום הייתה לא מודעת ולא באמת הבנתי כמה אני אוהב אותו וכמה הוא חשוב לי, אבל עכשיו החלטתי להתעסק בו באופן מודע וביתר נחישות. התחלתי לקרוא יותר ספרים, לפעמים שלושה בשבוע, לתרגל מדיטציה, לאכול בריא ולעשות ספורט והמשכתי לעבוד על המיומנויות החברתיות שלי. בין היתר, נחשפתי לאושו ובעקבותיו נפתח לי עולם שלם של רוחניות.

​

מאז אני מתרגל מדיטציה כבר 11 שנים ברצף וקראתי קרוב ל1,000 ספרים. לרשימת הספרים המומלצים ביותר שלי לחצו כאן.

​

לא אכנס כאן לפרטים על השירות הצבאי שלי - רק אומר שבצבא התחלתי לחוות כל מיני חוויות רוחניות/מיסטיות שאישרו לי כל מיני דברים  שקראתי עליהם. החוויות הללו היו מעין חסד שקיבלתי מדי פעם, ללא התראה מוקדמת (מעולם לא צרכתי סמים/מדיסינות משני תודעה כך שכל החוויות שהיו לי היו טבעיות לחלוטין).

​

הרגשתי כל כך הרבה תשוקה לנושא שבגיל 20 התחלתי לצלם סרטונים על התפתחות אישית, ולאורך השנים צילמתי כמה מאות סרטונים והעליתי אותם ליוטיוב ולפייסבוק. הרגשתי שאני 'מתפוצץ' מרוב ידע ושהוא כל כך עוזר לי, שאני 'חייב' להעביר אותו הלאה.

 

בשלב זה בחיי כבר נהניתי מכמה שנים של השתתפות בקבוצה/סדנה של התפתחות אישית במועדון נוער. המנחה הכירה את הסרטונים שלי וכשהיא פרשה, היא הציעה מול כולם שאני אחליף אותה ואנחה את הקבוצה במקומה. הופתעתי משום שהייתי בסך הכול משתתף והיו בקבוצה משתתפים מבוגרים ממני, אך כולם הסכימו פה אחד ואני קיבלתי את ההצעה - חלום שהתגשם.