top of page

כבר פרסמתי מאמר על הקשר בין הסצנה של פליקס פליסיס לבין הארה רוחנית, ועכשיו הגיעה תורה של סצנה אהובה נוספת מספרי/סרטי הארי פוטר. יש בסצנה הזו כל כך הרבה חוכמה והשראה מבחינתי! אבל קודם...


קצת רקע, למי שלא מכיר (או שזכרונו דהה קצת, חס וחלילה):

- תחילת הסרט - בשלב מוקדם יותר של הסרט, תוקפים את הארי ואת סיריוס 100 סוהרסנים, יצורים דמויי רוחות שניזונים מאושר. הם שואבים שמחת חיים מאנשים עד שלא נשאר בהם כלום ולבסוף הורגים אותם.


אבל ברגע האחרון מישהו מגיע להציל את הארי - מישהו, שמרחוק, נראה כמו אבא שלו (שמת כבר כמה שנים טובות). האדם הזה מציל אותו בעזרת 'הפטרונוס' - קסם שיוצר שדה של אנרגיה חיובית שהודף את הסוהרסנים.


הפטרונוס הוא קסם אישי, ועבור כל אחד הוא לובש צורה אחרת, את הצורה של מה שאפשר לקרוא 'חיית הכוח שלו'.


בשביל להטיל את הפטרונוס, אדם צריך להיזכר בזיכרון טוב עוצמתי במיוחד. ככל שהזיכרון חזק יותר, הפטרונוס חזק יותר.



- הסצנה המדוברת - יותר מאוחר בספר/סרט, הארי והרמיוני חוזרים בזמן ורואים את הארי וסיריוס שעומדים למות על ידי אינספור סוהרסנים (גם אחד זה ממש ממש רע), הסצנה שתיארתי עכשיו.


הרמיוני מודאגת אבל הארי מרגיע אותה שבכל רגע אבא שלו יגיע (הוא מצביע למקום שנמצא כמה מטרים מאיפה שהם עומדים) ויבצע את הפטרונוס.


אבל לאט לאט הוא מבין - שאף אחד לא עומד להגיע. ושהוא, בעבר, הולך למות.


הוא הולך למקום שאליו הוא חשב שאבא שלו הולך להגיע, חושף את עצמו מול כל הסוהרסנים, ומבצע פטרונוס עוצמתי ביותר שהודף את כולם.


כשהרמיוני שואלת אותו איך הוא ידע שהוא יצליח (כי זו משימה קצת בלתי אפשרית), הוא עונה לה שהוא ידע שהוא יצליח כי הוא כבר עשה את זה. סוף הרקע.


- במקום בו אין איש, היה האיש - הסצנה הזו, מבחינתי, היא התיאור הכי טוב שיש למשפט "במקום בו אין איש, היה איש."

כשהארי (ואנחנו) קולט שאף אחד לא יכול לעזור לו, הוא מבין שהוא יצטרך לעזור לעצמו.


המעבר הזה, הוא מהחוץ לפנים. במקום לחפש עזרה, אהבה, הבנה וכו' - בחוץ, אנחנו פונים פנימה, ללב שלנו/ לאני הגבוה (האמיתי/הפנימי) שלנו/ לנשמה שלנו. תקראו לזה איך שאתם רוצים. אנחנו מפסיקים לחפש תמיכה חיצונית ועוברים למצוא את כל התמיכה שאנחנו צריכים (ואי פעם נצטרך) בפנים.


זה לא אומר שאי אפשר או שלא צריך לקבל את כל הדברים האלה מבחוץ, אבל החיצוני הוא מעין בונוס. ובכל מקרה, העולם הנפלא הזה משקף לנו את העולם הפנימי שלנו ולכן - כשאנו מתחילים לעזור לעצמנו, אחרים מתחילים לתמוך בנו יותר מתמיד.


בנוסף, הפטרונוס של הארי לובש צורה של איל, החיה שאב שלו היה משנה אליה צורה. וכאן המטאפורה ממשיכה - האבא האמיתי, החיצוני שלו לא הגיע, אך הוא מצא את המהות של אבא שלו בתוכו. (נצרות מישהו?)


- כוחו של הדמיון - כבר אמרנו שככל שהזיכרון יותר מאושר ויותר עוצמתי - ככה הקסם של הפטרונוס יהיה חזק יותר. לאורך הסרט והספר, הארי מנסה כל מיניזכרונות אבל אף אחד מהם לא מספיק חזק. הבעיה היא שלהארי היו חיים די מעפנים, מלאים במוות וסכנות (לא נראה לי שהוגוורטס עומד באיזשהן תקנות בטיחות).


הזיכרון שהארי בוחר, לבסוף, הוא בכלל לא זיכרון - הוא דמיון. הארי מדמיין שהוא עם ההורים שלו, ושהם מדברים.


אינספור מחקרים נעשו על כוחו של הדמיון. בין היתר: 1. מצאו שלהתאמן על מיומנות בדמיון זה אפקטיבי ב99% כמו להתאמן באמת 2. תת-המודע העוצמתי שלנו לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות


כשאנו מדמיינים משהו, אנו מסוגלים להרגיש כמו שהיינו מרגישים אם הוא היה מציאותי ואמיתי. אני חושב שרוב האנשים לא מבינים עד כמה זה חשוב. והסיבה שזה חשוב היא שככל שאנחנו מאושרים יותר, ככה יש לנו יותר גישה למשאבים הפנימיים שלנו: לחוכמה, לעוצמה, לכריזמה, להבנה, לאהבה שלנו, ולכל דבר אחר.


המשמעות היא - שאנחנו לא צריכים לחכות למציאות בשביל להרגיש טוב ולקבל גישה לכל הדברים. אנחנו יכולים להשתמש בכוחו של הדמיון, להרגיש טוב ואז - להכפיל פי כמה את הסיכוי שלנו ליצור את המציאות הרצויה.


כשהארי נשאל איך הוא ידע שהוא יוכל לעשות את זה, הוא עונה "כי כבר עשיתי את זה."


מה אם, כשישאלו אותנו מאיפה כל הביטחון העצמי שלנו מגיע, נענה "כי כבר דמיינתי את זה."?


- את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים מאחרים, כבר יש לנו בפנים - בסצנה שלנו הארי הודף, לבד, 100 סוהרסנים כאשר בספר, להדוף אפילו אחד מתואר כקשה מאוד. אז איך הוא עושה את זה?


לפני כן, הוא מקווה שיגיע מישהו ויעשה את זה בשבילו, וכאן מגיע העיקר. חשוב להבין:

כל דבר שאנחנו רוצים - אנחנו רוצים כי אנו מאמינים שנרגיש טוב יותר כשנשיג/נעשה/נהיה אותו.

כשאנו אומרים שאנחנו רוצים משהו, אנו מדמיינים איך נרגיש שזה יקרה - אחרת איך היינו יודעים שאנחנו רוצים את זה?


אבל זה בדיוק העניין - העובדה שאנו מסוגלים לדמיין איך נרגיש אומרת שההרגשה נמצאת בתוכנו ושהיא *לא תלויה* בתנאים חיצוניים.


בסופו של דבר - הארי מסוגל לבצע את הפטרונוס כי זה מה שהוא רצה מאחרים, וכל מה שאנחנו רוצים מאחרים, כבר נמצא בתוכנו - אחרת לא היינו מסוגלים לדעת שאנחנו רוצים את זה.


מקווה שנהניתם, ושאני איישם את כל זה. אה וגם אתם P:



  • תמונת הסופר/ת: Eyal
    Eyal
  • 4 במרץ 2021
  • זמן קריאה 2 דקות

בחברה שלנו, משתמשים במילה חוכמה ואינטליגנציה כמעט כמילים נרדפות. אבל לפחות מבחינתי, יש להן משמעות כל כך שונה, שלפעמים (לפחות סטטיסטית) היא ממש הפוכה.


אינטליגנציה היא כלי, היא כמו כוח, או יכולת. אבל היא נייטרלית - אפשר להשתמש בה 'לרעה' או לטובה. ממש כמו שאם אנרגיה אטומית אפשר להאיר את כל העולם בצורה ירוקה - או להשמיד אותו. אבל עוד קצת על זה אחר כך...


חוכמה היא השימוש הנכון באינטליגנציה כדי ליצור חיים מאושרים לעצמנו ולפעול בצורה שהיא Win-Win: למען עצמנו, למען אחרים, ואפילו למען העולם כולו. כחוק: ככל שאדם חכם יותר, הוא בהכרח גם מאושר יותר ואוהב יותר בהווייתו.


ולהפך - ככל שאדם מאושר יותר ואוהב יותר, אפשר לדעת כמה הוא חכם באמת.


עכשיו, האם יש קשר בין חוכמה לבין אינטליגנציה, או שהם הפכים? בואו נבדוק.


יצא לי להכיר אנשים אינטליגנטים בטירוף (הרבה יותר ממני), שהשתמשו באינטגלינציה שלהם כדי לאמלל את עצמם ואחרים. הם היו מבלים שעות בלנסות לשכנע אותי שמשהו לא בסדר איתם או שהעולם הוא מקום רע ומסוכן. המון אינטליגנציה, קצת מאוד חוכמה.


למעשה, חלקים גדולים מהמין האנושי נמצאים במצב דומה: יש לנו, לאנושות, מספיק כוח בשביל להפוך את העולם לגן עדן שופע לכולם - אבל חלקנו עסוקים בויכוחים טיפשיים ובמלחמות על דברים טיפשיים. שלום העולם תלוי באחוז האנשים שיצליחו לפתח חוכמה.


מצד שני, יצא לי להכיר אנשים לא-מאוד-אינטליגנטים... אנשים שלא יודעים כמעט אנגלית, לא למדו בבית ספר ולא קראו כמעט שום ספר בחייהם - אבל חכמים מאוד. שחיים לפי עקרונות פשוטים של כבוד, השקעה, אהבה - ועל כן הם מצליחים מאוד (כמובן שמבחינתי, הצלחה אמיתית היא להיות מאושר).


יש ילדים שכבר בגיל קטן מדגימים חוכמה גבוהה מאוד. על ילדים כאלה נוטים, בחברה שלנו, להגיד שהם "נשמות עתיקות".



אבל יש עוד לומר על הקשר בין אינטליגנציה לחוכמה, והוא: איך אינטליגנציה הופכת לחוכמה, ואיך חוכמה מגבירה את האינטליגנציה

אינטליגנציה מונעת מספק. האינטלקט גדל על ידי הטלת ספק, על ידי בחינה מחדש, על ידי שאילת שאלות.

חוכמה מונעת מאמון. לא אמון במשהו ספציפי, אלא אמון כללי שנמצא תמיד ברקע. אמון בעצמנו, בעולם (/יקום/אלוהים), באחרים, בטבע...


אז איך אינטגלינציה הופכת לחוכמה? אינטליגנציה הופכת לחוכמה כי בשיא של האינטליגנציה קורה דבר נפלא. האינטליגנציה הטילה ספק בכל כך הרבה דברים, שבסוף לא נותר דבר להטיל ספק חוץ מ - בעצמה! ובספק עצמו!

האינטליגנציה או-אז מבינה שהיא אינה שיא ההבנה, ומפנה מקום לחוכמה ולאמון.



מצד שני, חוכמה רוצה לעשות טוב וליצור טוב. אבל ללא אינטליגנציה - היא קצת עקרה. אי אפשר לעשות דברים משמעותיים (מבחינת גודל) ללא אינטליגנציה. אדם חייב לדעת לתקשר, לבנות, לארגן, לסדר, לתכנן - בשביל להשפיע לטובה בצורה עוצמתית! לכן, האדם החכם לומד. והוא לומד בקלות. בצורה מדוייקת, יעילה ואפקטיבית. בשביל עצמו. ובשביל אחרים. ובשביל העולם. בשביל לעשות טוב.


וזה הקשר שבין חוכמה לבין אינטליגנציה :)

מקווה שנתרמתם ונהניתם, אייל רביד :)


רוצים ללמוד עוד על רמות תודעה וחוכמה ואיך להגביר את רמת התודעה שלכם?


לכל אחד מאיתנו יש (לפחות) חמישה גילאים, אבל רוב האנשים מכירים רק אחד מהם - הגיל הפיזי (וגם אותו לא עד הסוף).

וכשמכירים רק את הגיל הפיזי, ולפיו מנסים לשפוט את היכולות הכלליות של אדם - אין ספק שיש כל כך הרבה בלגן בעולם ;)

להלן ארבעת הגילאים:

1. הגיל הפיזי - היה נחמד אם הגיל הפיזי שלנו היה מתחיל כשהיינו נולדים והיה מושפע רק מתנועת השעון. כך כל לכל בני השלושים היה אותו גיל פיזי. אבל האמת היא שזה לא עובד ככה. הצורה שבה אנו חושבים, אוכלים, נושמים וחיים משפיעה מאוד על הגיל הפיזי שלנו ויכולה לגרום לנו להזדקן יותר מהר או להישאר 'צעירים' ובריאים לאורך יותר זמן.


2. הגיל הרגשי - או בשמו האחר "בגרות רגשית". ככל שאדם יותר 'בוגר' בגילו הרגשי, הוא יותר יציב רגשית והחלטותיו פחות מושפעות מרגשנות. חשוב להבהיר - זה לא אומר שהוא מרגיש פחות או שהוא נהיה חסר רגש ואדיש. זה אומר רק שהוא פחות נתון לאובר-רגשנות, פחות נתון להתקפים של זעם ושל כל שאר הרגשות הלא-נעימים.

יש לציין - כמעט ואין קשר בין שני הגילאים הראשונים. ישנם ילדים בני 4 עם בגרות רגשית של אדם בן 60, ויש אנשים בני 60 עם בגרות של ילדים בני 4. אה, שנייה - שכחתי! כבר המציאו לאנשים מהסוג השני שם - פוליטיקאים!


3. הגיל המנטלי - ככל שאדם יותר בוגר מנטלית, אנחנו קוראים לו יותר 'אינטליגנט'. אינטליגנציה מורכבת (לפחות מבחינתי) משני חלקים: א. ידע - ולכן ככל שאדם צובר יותר ידע, הוא נחשב ליותר אינטליגנטי. כמובן, ככל שהידע יותר רלוונטי ושמיש (או פרקטי), כך יותר טוב. לדעת את השמות של כל נשיאי ארה"ב לפי סדר כהונתם כנראה לא עזר לאף אחד להשיג מטרות משמעותיות בחיים שלו. ב. מניפולציה - הכוונה פה היא לא למניפולציה בקונוטציה שלילית, אלא פשוט ליכולת לסדר ולהשתמש בידע בשביל להשיג מטרות*** (תזכרו את הכוכביות!). כמובן, גם כאן - הקשר בין שלושת הגילאים קיים, אבל הוא הרבה יותר רופף ממה שרוב האנשים חושבים:

הקשר בין הגיל הפיזי והגיל המנטלי - כן, כל רגע, שעה ויום שעוברים נותנים לאדם עוד הזדמנות להתבגר מנטלית, אבל הוא לא בהכרח משתמש בה. ועל כן, שוב, תוכלו למצוא ילד בן 20 שקרא מאות ספרים איכותיים ויודע לעשות המון דברים פרקטיים בתחומים שונים, ואדם בן 80 שלא קרא אף ספר בחייו ושלא רכש הרבה כישורים בחיים שלו.

בנוגע לגיל המנטלי, נהיה חייבים להגיד שיש אנשים שהגיל המנטלי היחסי שלהם הוא 100,200,400 ואף הרבה יותר. הרי איך תשוו אדם בן 80 חסר השכלה לאדם בן 80 שלמד כל החיים שלו?


הקשר בין הגיל הרגשי לגיל המנטלי - ככל שאדם יציב יותר רגשית, הסיכוי שהוא יוכל להתרכז וללמוד דברים איכותיים וברי יישום גדל. אחרת, אם הוא מונע מפחד, לדוגמה, הוא עלול לא להיות מסוגל להתרכז וללמוד לעומק, לדוגמה, תאוריות קונספירציה. הרבה ידע = 0 שימושיות. אם הוא מונע מקנאה והערצה - הוא עלול לבלות אלפי שעות בקריאת צהובונים. הרבה ידע ריכולתי = 0 שימושיות.


4. הגיל האסטרלי - הגיל האסטרלי נוגע לחוכמה ולנוכחות.

א. חוכמה - ככל שאדם בוגר יותר אסטרלית הוא חכם יותר. עכשיו, זוכרים את הכוכביות שהיו בגיל המנטלי? יש הבדל בין אינטליגנציה לבין חוכמה.

אינטליגנציה היא כלי, היא כמו כוח, או יכולת. אבל היא נייטרלית - אפשר להשתמש בה 'לרעה' או לטובה.

חוכמה היא השימוש הנכון באינטליגנציה ליצור חיים מאושרים לעצמנו ולפעול בצורה שהיא Win-Win: למען עצמנו, למען אחרים, ואפילו למען העולם כולו. כחוק: ככל שאדם חכם יותר, הוא בהכרח גם מאושר יותר ואוהב יותר בהווייתו.


ב. נוכחות - ככל שאדם בוגר יותר אסטרלית הוא נוכח יותר ברגע. הוא מסוגל לראות יותר ולהבין יותר (כמובן, הכוונה כאן אינה לראייה פיזית או להבנה מנטלית, אלא לגרסאות הרוחניות והגבוהות יותר שלהן).


המשמעות האמיתית של 'ניסיון חיים' - לא מספיק לשרוד ולחיות כמה עשרות שנים בשביל לפתח חוכמה. צריך להפיק משהו מהניסיון הזה.

אדם יכול לחיות 80 שנה אבל אם הוא לא היה נוכח בחיים שלו, וברגעים משמעותיים, זה כאילו שהוא לא באמת היה שם - ולכן, הוא כאילו 'לא למד כלום'. אלה הם האנשים שחוזרים על הטעויות שלהם שוב ושוב - הם כאילו לא לומדים (או לפחות לומדים לאט מאוד).

מצד שני - אדם שנוכח ב100%, אפילו אם הוא נוכח ברגע מאוד בנלי יכול להבין את הדברים הכי עמוקים בנוגע לקיום. מה יותר בנלי מלהישעו על עץ ושייפול לך תפוח על הראש? אבל ניוטון היה גאון - וחכם. ולכן, הוא השתמש ברגע בנלי שכזה בשביל לקדם את האנושות צעד אחד עצום קדימה.


יש ילדים שכבר בגיל קטן מדגימים חוכמה ונוכחות גבוהים מאוד. על ילדים כאלה נוטים, בחברה שלנו, להגיד שהם "נשמות עתיקות".


5. הגיל הרוחני של כולנו הוא אינסוף משום שזהו הגיל של הנשמה - והיא תמיד הייתה, ותמיד תהיה.


מקווה שנתרמתם ונהניתם, אייל רביד :)

רוצים ללמוד עוד על רמות תודעה וחוכמה ואיך להגביר את רמת התודעה שלכם?

bottom of page