על אנוכיות נאורה

כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא אנוכי קורים כמה דברים.

קודם כל, המשמעות המילולית של המשפט אומרת שהבן הוא עצמו (או אנחנו ליתר דיוק, אבל לא נלך לשם הפעם).

אבל הנה נקודה יותר חשובה. אם אני אנוכי, אז זה אומר שאני "דואג רק לעצמי". אבל אם אני מרחיק ממני אנשים, אז בעצם לא דאגתי לעצמי, אלא פגעתי לעצמי. ועל כן, אי אפשר להגיד שהייתי אנוכי, אלא פשוט שהייתי מבולבל.

אבל בואו נמשיך. בשלב מסויים, אם אני באמת חושב שלהיות אנוכי זו אסטרטגיה טובה, אני אהיה חייב לשאול את עצמי "מי אני? מי זה האני הזה שאני מנסה לדאוג לו?".

ככל שרמת המודעות שלנו עולה אנחנו מבינים ששום תופעה לא נפרדת מכל האחרות. דוגמה פשוטה היא, אי אפשר להגיד "אני אכתוב ספר שבו רק הכתוב יהיה חשוב, לא יהיה שום רקע לבן!". אי אפשר לדאוג רק לטקסט כי אנחנו צריכים את הסביבה השונה כדי שהוא יתקיים.

ואכן, כמו תמיד אנחנו חוזרים לאיזון של דברים, ליין ויאנג - על מנת להיות באמת אנוכי, אני צריך להיות אלטרואיסט! אחת מהדרכים הכי טובות שלי לדאוג לעצמי היא לדאוג לאחרים. זו אנוכיות טהורה. אבל עוד משהו קורה:

ככל שרמת המודעות שלנו עולה, תחושת ה"אני" שלנו גדלה. עד לאן? לא ידוע גבול.

כשאדם מתחיל לעשות מדיטציה, קשה לו להיות מודע לנשימה לי. אחר כך הוא מתחיל לחוות מודעות לכל הגוף, עד לדברים הכי קטנים שקורים בו. אחרי זה הוא מתחיל להיות מודע לאנרגיה של אחרים ולמה שקורה להם בפנים, לפעמים יותר ממה שהם יודעים. לפעמים הוא יכול להרגיש חדר שלם, את הבניין שהוא גר בו, או את השכונה והעיר.

כשמוזיקאי מופיע, הוא מרגיש שהוא עושה 'סקס' עם הקהל. וכל אדם בקהל מרגיש שהאמן 'נגע' בו. ברגעים של התעלות אנחנו מרגישים שאנחנו מודעים לכדור הארץ או ליקום.

אבל בואו נחזור לאנוכיות במובן הפשוט של המילה. אם אני אתן, לדוגמה, את כל מה שיש לי כרגע, אני לא אוכל להמשיך לתת להרבה זמן. ולכן, על מנת להיות אלטרואיסט אמיתי, אני צריך להיות אנוכי. אני צריך לדאוג לעצמי, לבריאות שלי, להשכלה שלי, להשפעה שלי וכו' על מנת שיהיה לי יותר ויותר מה לתת למשך יותר ויותר זמן.

נכתב בעקבות שיחה עם חבר. You know who you are ;)

מה אם...

ומה אם באמת נבראנו בצלם אלוהים?

ומה אם נתהלך בעולם הזה כאילו שהוא היצירה שלנו, בתלת מימד?

וגם אם לא, מה אם נתהלך בעולם הזה כאילו שהוא נוצר בשבילנו, כמו מלך שמתהלך בגנים שבארמון שלו, כי הרי למה הם שם אם לא לשם הנאתו?

וגם אם לא, מה אם נתהלך בעולם כמו המבקרים בארמון, כי הרי היופי לא נועד רק למלכים, אלא לכל באי והולכי הארמון והגנים?

ומה אם מהרגע שנתעורר ועד לרגע שנלך לישון נחלוב את תחושת ההערכה לכל מה שטוב ויפה בעולם הזה?

וכשנצא מהבית, נשים לב לפרחים בגן ונחלוב את ההערכה והאהבה שיש לנו ליופי שלהם…

נראה עץ ונשים לב כמה הוא מלכותי. ולכל הגוונים שלו והצללים, ואיך שהירוק עושה טוב בלב. ולזוהר של העלים כשהם דקים, או בזריחה כשהאור רך, או בשקיעה…

ומה אם נשיר שיר? ומה אם לשיר תהיה רק שורה אחת?

אני אוהב את הצבעוניות של העולם הזה. אני אוהב לראות איך אנשים מתלבשים ואת כל הסגנונות השונים. אני אוהב אנשים עם קולל יפה. אני אוהב לראות אנשים שמטפחים את עצמם מתוך אהבה. אני אוהב לראות את השמחה של כלבים. אני אוהב שאנשים מעריכים בעלי חיים. אני אוהב את כל הצמחים שיש בכל מקום שמקשטים את העולם הזה עם החיים שלהם והטבעיות שלהם, והרוגע שלהם. אני אוהב רעיונות. אני אוהב מקוריות ויצירתיות. אני אוהב לראות אנשים שמחים וצוחקים. אני אוהב את כמה שהעולם גדול. אני אוהב את זה שכולם עושים כמיטב יכולתם. אני אוהב את כל סוגי האוכל שקיימים ושהם כל כך זמינים ובהישג יד. אני אוהב את המודעות שיש לאוכל בריא. אני אוהב שהעולם כל הזמן משתפר. אני אוהב ספרים ושיש גישה כל כך נוחה למוחות הטובים ביותר שחיו וחיים בעולם. אני אוהב אנשים טובים. אני אוהב לראות טוב לב של אנשים ושאנשים מושיטים יד ונותנים עזרה. אני אוהב להרגיש טוב. אני אוהב.

אני אוהב.

וכשנתהלך ברחוב, ניראה כמו שאמור להיראות מלך, או בן אדם שזכה בלוטו, או אדם מצא את אהבת חייו. כי באמת מצאנו את אהבת חיינו. מצאנו את האהבה - בחיים שלנו.

I love. Therefore I am.

אין לי מספיק זמן -לא- לעשות מדיטציה

לפעמים כשאנשים שומעים שעשיתי מדיטציה כל יום כבר שבע שנים, הם עונים לי "הלוואי שלי היה את הזמן לעשות מדיטציה."

הבעיה שלי היא שאין לי מספיק זמן -לא- לעשות מדיטציה. אני אסביר:

אם אני לא עושה מדיטציה, אני רב עם האנשים בחיים שלי וזה עולה לי בהרבה יותר מ20 דקות ליום, גם מבחינת הזמן שאני מאבד בריבים וגם בזמן שנאבד באיכות של הקשר והדברים שיכולנו לעשות במקום, ובלהשלים ובאיבוד האיטי של האמון. כשאני מתרגל מדיטציה אני מסוגל להקשיב הרבה יותר טוב, להיות סבלני, מבין, אמפתי ורגיש וככה נחסך לי המון זמן.

אם אני לא עושה מדיטציה, אני פחות קשוב לעצמי, אני פחות מודע למה שהלב שלי אומר לי ולאינטואיציה שלי ואני יכול לבלות שנים על גבי שנים בלעבוד בעבודה שלא מתאימה לי, לחיות עם בן/בת זוג שלא מתאימים לי, ובכלל - לחיות חיים של מישהו אחר בלי להיות לפחות מודע לזה. כשאני עושה מדיטציה, אני עם יד על הדופק, במקום שהלב שלי ילחש לי, בשקט שנוצר, הלחישה נשמעת כמו צעקה ונהיה מאוד קשה לא לעשות את מה שנכון לנשמה, בכל תחום בחיים.

אם אני לא עושה מדיטציה, אני מבולבל, הראש עמוס ואני כל הזמן עושה עבודה כפולה ולא יעילה. כשאני עושה מדיטציה, הראש בהיר, נקי וממוקד. אני מבדיל יותר בין עיקר לתפל וניגש ישר ללב העניין. אני עובד חכם, ולא קשה.

אם אני לא עושה מדיטציה, אני לא קשוב לגוף שלי באותה מידה ואני לא שומע אותו כשהוא אומר לי לא לאכול משהו, או להפסיק לאכול. אני חולה פעם בשבוע במקרה הטוב, אני עייף כל הזמן וחסר חשק, נעורים וחיות. כשאני עושה מדיטציה, אני לא צריך להפעיל כוח רצון בשביל לאכול בריא, אני פשוט לא מסוגל להכניס דברים לא טובים לגוף שלי. אני בריא, חיוני, אנרגטי, והגוף שלי פשוט מרגיש טוב ומעולה.

וככה, 20 דקות על הבוקר חוסכות לי לפעמים כמה שעות במהלך היום. כמה ימים במהלך השבוע. כמה שבועות בחודש, וכמה שנים בחיים.