קטע שכתבתי לפני שנה ולא פרסמתי. הוא החליט להזכיר לי את קיומו פתאום.
פליקס פליסיס = הארה? 🤔
הוא מעולם לא הרגיש כל כך טוב. הכול היה נראה פשוט וקל עד כדי גיחוך. הוא כמעט ולא שלט בעצמו מתוך שמחה שרצתה להתפרץ. הוא חייך, והתאפק לא לצחוק רק מתוך נימוס. והוא ידע בדיוק מה לעשות. לא… זה לא שהוא ידע בדיוק מה לעשות, הוא פשוט לא חווה ספק, אלא משהו שהיה יותר קרוב לאמון, אבל מעבר לאמונה.
עברו כמה שניות מאז שהארי פוטר לגם מהמשקה המסתורי, פליקס פליסיס, שנקרא גם "מזל נוזלי". מי ששותה אותו מוצא שכל המאמצים שלו עולים יפה ומצליחים.
איך מסבירים מה זה הארה, או תדר גבוה? המושג החמקמק הזה שזכה לאלפי פירושים ותאוריות. אולי זה מפתיע, אבל הדוגמה הכי טובה שנתקלתי בה אחרי עשרות ספרים והרצאות היא הסצינה הזו, בהארי פוטר.
המטרה הייתה למצוא את סלאגהורן ולהשיג ממנו זיכרון על וולדמורט, והייתה להם תוכנית ברורה שהייתה מבוססת על תצפית וניתוח, אבל הארי זורק הכול כמה שניות אחרי טעימת ההארה שלו. הוא 'מרגיש' שהוא צריך ללכת בכלל להאגריד. לאורך כל החוויה, הארי מבודח, משועשע ומעריך את האירוניה שבדברים.
אחת ההגדרות להארה היא פשוט מיזוג בין ה'אני הגבוה' לאני ה'ארצי'. האני הגבוה רואה את התמונה הגדולה על כל פרטיה ויכול להדריך אותנו. זהו בהחלט מידע שימושי, אבל הוא לא יכול לתקשר איתנו בצורה הרגילה. אז איך הוא עושה את זה?
לכל אחד מאיתנו יש חוש דומיננטי שדרכו אנחנו תופסים וחווים את העולם. אם אנשים חושבים על רעיון שהוא טוב, חלק יגידו "נראה לי שזה טוב", אחרים "נשמע לי טוב", או "מרגיש לי נכון". אלה הנפוצים לפחות, וזוהי רק דוגמה אחת מתוך רבות.
סטינו מהנושא. האני הגבוה מתקשר איתנו לפי החוש הדומיננטי שלנו. הוא יכול לדבר אלינו בתמונות שיבזיקו בתודעה שלנו, בתחושות פנימיות ורגשות, או (יש האומרים) בקול. שמעתם פעם על "של נעליך…"?
אז הארי שלנו מרגיש דברים. כנראה שרובנו. והאני הגבוה שלנו משחק איתנו סוג של "חם - קר". אנחנו מרגישים טוב כשאנחנו חושבים, אומרים או עושים משהו שיוביל אותנו למה שאנחנו רוצים, ומרגישים רע כשלא. כמובן, זה נושא מאוד רחב ונטוי לפרשנויות. אני רק מראה איך המון גישות רוחניות משתלבות בסצינה הזו.
כמובן שבדרך להאגריד הוא פוגש את סלאגהורן והכול מסתדר, ממהלך האירועים ועד נושאי השיחה שעולים, אבל יש לשים לב שהדרך שבה השיקוי (התודעה שלו) מוביל אותו למה שהוא רוצה, היא כיפית, הרפתקנית, מצחיקה ומסקרנת. הוא ממש נהנה מכל רגע בדרך. מעבר לזה, בדרך הוא אפילו מקיים הבטחות ומשיג עוד מטרות שלא היו קשורות לזיכרון. תיכנון שדורש בהחלט פרספקטיבה גבוהה יותר ממה שיש לכל אדם.
אבל הסוף הכי מעניין. סלאגהורן אומר להארי שהוא יודע למה הוא שם, ושהוא פשוט לא הולך לקבל ממנו את הזיכרון. הארי הופך להיות אינטנסיבי מאוד. הוא הופך להיות עוצמתי וחזק, חד, קשוח ומשכנע, יודע בדיוק מה להגיד, מה לעשות ואיך להשפיע על בן שיחו, ולבסוף הוא משיג את הזיכרון.
פחות דומה לתמונה שיש לנו על הארה. הארה לא אמורה להיות מלאת חמלה, עדינה, מבינה, אוהבת, רכה ורגועה? ההגדרה של אחד המורים הרוחניים הכי שנויים במחלוקת שחיו, גורדייף, היא האהובה עליי. הוא אומר שאדם הוא כמו בית. ובבית יש המון אנשים, כלומר חלקים ותפקודים שונים בתוכנו, ואדם ער, הופך לאדון של הבית. כל התכונות, המשאבים וסוגי האישיות שנמצאים בבית עומדים לרשותו, והוא יכול להשתמש בהם בהתאם לצורך, בצורה הכי מדוייקת ומותאמת שאפשר.
מכאן, שלאדם ער, אין 'אופי' במובן הרגיל. אין לו כביכול צורת התנהגות רגילה כי הוא פשוט מגיב למצב. אם הוא יהיה 'אסרטיבי' רוב הזמן זה לא יהיה נכון, ואם הוא יהיה פאסיבי רוב הזמן זה גם לא יהיה נכון. המשמעות של צורת התנהגות אופיינית עלולה להיות שאנחנו מתנהגים בצורה מסויימת בין אם זה מתאים ובין אם לא.
הרבה תרבויות רוחניות מבטלות לגמרי צורות התנהגות ואפילו רגשות מסויימים, אבל לפי הגישה הזו - לכל דבר יש עת ושימוש.
לבסוף, אפשר לראות בסצינה שהארי 'צופה' במתרחש, וגם בעצמו. הוא כל הזמן סקרן ומופתע מהתרחשויות ואפילו מהדברים שהוא עצמו עושה ואומר. בכל התורות הרוחניות אפשר למצוא דגש על החשיבות של הפרדה בין התפקודים - מחשבות, רגשות, מילים ומעשים - לבין התודעה ש'עדה' למתרחש.
אז תודה רבה לג'יי קיי רולינג, לבמאי, ולדניאל רדקליף על ההשראה ;)
לסצנה המדוברת מהסרט: https://bit.ly/3ro2bRY
רוצים ללמוד איך ליצור את המציאות שלכם כמו קוסמים? ;) הצטרפו לקורס ליצירת מציאות אישית ואושר ללא-תנאים! :) לפרטים נוספים לחצו כאן