בעקבות המדיטציה של הבוקר - על חברות

לפני זמן מה פגשתי בתל אביב אדם שמעורר בי רגשות לא נעימים בכל פעם שאני חושב עליו. הוא היווה את השיא של סדרה של

מאורעות מערערים בערב מסויים ואף על פי שאותו ערב סימן את התחלתה של אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי (שנמשכת, ולא מראה סימני האטה, גם ממש עכשיו), עדיין נשאר לי טעם מר בפה מאותה חוויה.

היום במדיטציה, הנשמה שלי דיברה אליי, והזכירה לי דברים שחשובים ללב:

היא הזכירה לי שכשהייתי בתיכון, פגשתי נער שעלה לי על העצבים מהרגע הראשון (ואני על שלו, הוא אישר את זה 😉). באותה תקופה כבר קראתי כמה ספרים טובים על התפתחות אישית ולכן הסברתי לעצמי, וגם לאחרים, שהעובדה שאנחנו מעוררים אחד בשני שנאה יוקדת אומרת שאנחנו מייצגים אחד לשני חלקים בתוכנו שאנחנו לא מקבלים. על כן, אפשר להסיק, שאנחנו בעצם מאוד דומים ולכן, אמרתי, יש לנו את הפוטנציאל להיות חברים מאוד מאוד טובים. השאר, המשכתי, תלוי בנו - אם נבחר להתפתח או לא. אם נתפתח, נהפוך לחברים הכי טובים. אם לא, רק נכניס את עצמנו עמוק יותר לתוך הדחקה ומלחמה פנימית וחיצונית.

כיום אני מחשיב אותו כאחד האנשים שאני הכי אוהב.

"כל כישלון או אתגר טומנים בחובם את זרע ההצלחה השווה להם בגודלם."

(נפוליון היל, 'חשוב והתעשר')

היא הזכירה לי שהאנשים שהכי מאתגרים אותנו בחיים הם מלאכים בהסוואה, אבל שטבעם האמיתי נחשף רק אם אנו בוחרים לגדול ולהתבגר באופן מודע. וההתבגרות שלנו נובעת מתוך החלטה להיות יותר.

להיות יותר אוהבים, לקחת יותר אחריות, לסמוך יותר על עצמנו, להיות עוצמתיים ולא כוחניים ולהקשיב למי-שאנחנו-באמת.

הנה, בזכותו קיבלתי השראה לכתוב את הפוסט הזה, בעקבות המדיטציה שהייתה לי הבוקר - דבר שמעולם לא עשיתי קודם ;)

תודה 🙏