top of page
  • תמונת הסופר/תEyal

מה הסטנדרט האמיתי שלנו לאושר ולסיפוק - ניסוי חברתי

אז בחודש האחרון העברתי להרבה אנשים תהליך שנקרא The Completion Process. הקומפלישן פרוסס הוא שיטה לריפוי טראומות ילדות. כשמרפאים את הטראומה, חווים שינויים משמעותיים בחיים שלנו בהווה.


באחד מהשלבים בקומפלישן פרוסס, חוזרים לאירוע הטראומתי שחווינו בילדות ומופיעים שם בדמותנו הבוגרת - אנחנו כאילו חוזרים בזמן כדי לעזור ולתמוך בילד שהיינו בצורה שהוא כל כך היה צריך אז.


בשלב הזה, אנחנו פרקטית האלוהים בעולם הזה, העולם הפנימי שלנו ולכן אין שום דבר שמגביל אותנו חוץ מהדמיון שלנו. אז אחרי כל מיני דברים אחרים שעושים בסיטואציה אני אומר לאנשים:

"עכשיו תשתמשו בכוחות הבלתי מוגבלים שלכם כדי לגרום לילד שהייתם להרגיש *כמה שיותר טוב* בתוך הזיכרון."

כעבור לא יותר מכמה דקות, בדרך כלל, האדם יאמר "סיימתי", או "זהו", ואז אני שואל אותו:

"איך הילד מרגיש עכשיו מ1 עד 10?".


מה אתם חושבים שאנשים עונים? אחרי שהם חזרו בזמן בשביל לעזור לילד שהם היו בסיטואציה טראומטית ואחרי שנאמר להם שאין להם שום גבולות חוץ ממה שהם יכולים לדמיין?


בדרך כלל אנשים עונים לי מספרים בין 4-7. וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.


ההבנה הנוכחית שלי היא שאנשים באופן אינטואיטיבי מביאים את הילד הפנימי שלהם להרגיש כמו שהם מרגישים בהווה, וזה בדרך כלל "בסדר", פחות או יותר. להרגיש אושר או אהבה מטורפים זה לא באזור-הנוחות-הרגשי שלהם (ידעתם שיש אזור נוחות רגשי? P:).


אזור הנוחות הזה כל כך חזק שאחרי שהם עונים לי, אני שואל אותם: "ומה צריך לקרות כדי להביא את הילד ל10/10?".

כעבור זמן קצר הם עונים לי בחיוך מסופק, "זהו".


אבל כשאני שואל אותם איך הילד מרגיש עכשיו מ1 עד 10, הם הרבה פעמים עונים לי 8 או 9. בקיצור, ההרגל חזק ;)


עוד תופעה שכיחה שאולי תעורר מחלוקת (ובגלל זה היא כל כך שכיחה) היא שאנשים נמנעים מלבטא כעס, על רמותיו וסוגיו השונים.


הניסיון שלי הוא שבחוויות טראומטיות שבהם הילד מרגיש חוסר אונים קיצוני, וחווה זעם עצור (מפחיד לבטא אותו) ורצון לנקום - חייבים לתת לו לחוות ולבטא את זה, בזיכרון עצמו.


ההבנה שלי היא שאפשר לחלק את הרגשות שלנו למעין סולם, שבתחתיתו הרגשות הכי פחות נעימים, כמו ייאוש, אימה, פחד וכו', ולמעלה אושר, אהבה, יכולת ומסוגלות וכו'. באמצע נמצא רגשות כמו שיעמום או תקווה.


כמו בסולם, אי אפשר לדלג לגמרי על השלבים התחתונים. כלומר, אם מישהו נמצא בחוסר אונים, הוא יצטרך לדרוך, אפילו אם לרגע, על הלשבים של כעס, נקמה וזעם בדרך לשלווה, אושר ואהבה.


אם נגיד שהרגשות והרצונות האלה 'רעים', לא ניתן לעצמנו לעבור *דרכם* ולא נחווה אושר אמיתי. אלה שלא נותנים לעצמם אפילו לחשוב ולדמיין את הדברים הללו, מסתכנים בהתפרצות חסר שליטה שלהם בחיים האמיתיים.


באחד מהפעמים שהעבירו לי את הקומפלישן פרוסס הילד הפנימי שלי חווה כל כך הרבה פחד וחוסר ביטחון שהדרך היחידה לגרום לו להרגיש בטוח הייתה לירות בזה שהפחיד אותו. אבל אחרי שהוא נרגע מהאיום, הוא ביקש שנחזיר אותו לחיים.


חוסר אונים -> זעם -> שלווה -> חמלה.


ראיתם? טיפוס קלאסי בסולם ;) כמובן, הטיפוס, אידיאלית, מתנהל מחשבתית ולא בחיים האמיתיים :)


תודה על הקריאה :)


מה הסטנדרט שלכם לאושר? ;)

0 תגובות

Comments


bottom of page