top of page
  • תמונת הסופר/תEyal

אקספקטו פטרונום, כוחו של הדמיון וה'אני הגבוה'

כבר פרסמתי מאמר על הקשר בין הסצנה של פליקס פליסיס לבין הארה רוחנית, ועכשיו הגיעה תורה של סצנה אהובה נוספת מספרי/סרטי הארי פוטר. יש בסצנה הזו כל כך הרבה חוכמה והשראה מבחינתי! אבל קודם...


קצת רקע, למי שלא מכיר (או שזכרונו דהה קצת, חס וחלילה):

- תחילת הסרט - בשלב מוקדם יותר של הסרט, תוקפים את הארי ואת סיריוס 100 סוהרסנים, יצורים דמויי רוחות שניזונים מאושר. הם שואבים שמחת חיים מאנשים עד שלא נשאר בהם כלום ולבסוף הורגים אותם.


אבל ברגע האחרון מישהו מגיע להציל את הארי - מישהו, שמרחוק, נראה כמו אבא שלו (שמת כבר כמה שנים טובות). האדם הזה מציל אותו בעזרת 'הפטרונוס' - קסם שיוצר שדה של אנרגיה חיובית שהודף את הסוהרסנים.


הפטרונוס הוא קסם אישי, ועבור כל אחד הוא לובש צורה אחרת, את הצורה של מה שאפשר לקרוא 'חיית הכוח שלו'.


בשביל להטיל את הפטרונוס, אדם צריך להיזכר בזיכרון טוב עוצמתי במיוחד. ככל שהזיכרון חזק יותר, הפטרונוס חזק יותר.



- הסצנה המדוברת - יותר מאוחר בספר/סרט, הארי והרמיוני חוזרים בזמן ורואים את הארי וסיריוס שעומדים למות על ידי אינספור סוהרסנים (גם אחד זה ממש ממש רע), הסצנה שתיארתי עכשיו.


הרמיוני מודאגת אבל הארי מרגיע אותה שבכל רגע אבא שלו יגיע (הוא מצביע למקום שנמצא כמה מטרים מאיפה שהם עומדים) ויבצע את הפטרונוס.


אבל לאט לאט הוא מבין - שאף אחד לא עומד להגיע. ושהוא, בעבר, הולך למות.


הוא הולך למקום שאליו הוא חשב שאבא שלו הולך להגיע, חושף את עצמו מול כל הסוהרסנים, ומבצע פטרונוס עוצמתי ביותר שהודף את כולם.


כשהרמיוני שואלת אותו איך הוא ידע שהוא יצליח (כי זו משימה קצת בלתי אפשרית), הוא עונה לה שהוא ידע שהוא יצליח כי הוא כבר עשה את זה. סוף הרקע.


- במקום בו אין איש, היה האיש - הסצנה הזו, מבחינתי, היא התיאור הכי טוב שיש למשפט "במקום בו אין איש, היה איש."

כשהארי (ואנחנו) קולט שאף אחד לא יכול לעזור לו, הוא מבין שהוא יצטרך לעזור לעצמו.


המעבר הזה, הוא מהחוץ לפנים. במקום לחפש עזרה, אהבה, הבנה וכו' - בחוץ, אנחנו פונים פנימה, ללב שלנו/ לאני הגבוה (האמיתי/הפנימי) שלנו/ לנשמה שלנו. תקראו לזה איך שאתם רוצים. אנחנו מפסיקים לחפש תמיכה חיצונית ועוברים למצוא את כל התמיכה שאנחנו צריכים (ואי פעם נצטרך) בפנים.


זה לא אומר שאי אפשר או שלא צריך לקבל את כל הדברים האלה מבחוץ, אבל החיצוני הוא מעין בונוס. ובכל מקרה, העולם הנפלא הזה משקף לנו את העולם הפנימי שלנו ולכן - כשאנו מתחילים לעזור לעצמנו, אחרים מתחילים לתמוך בנו יותר מתמיד.


בנוסף, הפטרונוס של הארי לובש צורה של איל, החיה שאב שלו היה משנה אליה צורה. וכאן המטאפורה ממשיכה - האבא האמיתי, החיצוני שלו לא הגיע, אך הוא מצא את המהות של אבא שלו בתוכו. (נצרות מישהו?)


- כוחו של הדמיון - כבר אמרנו שככל שהזיכרון יותר מאושר ויותר עוצמתי - ככה הקסם של הפטרונוס יהיה חזק יותר. לאורך הסרט והספר, הארי מנסה כל מיניזכרונות אבל אף אחד מהם לא מספיק חזק. הבעיה היא שלהארי היו חיים די מעפנים, מלאים במוות וסכנות (לא נראה לי שהוגוורטס עומד באיזשהן תקנות בטיחות).


הזיכרון שהארי בוחר, לבסוף, הוא בכלל לא זיכרון - הוא דמיון. הארי מדמיין שהוא עם ההורים שלו, ושהם מדברים.


אינספור מחקרים נעשו על כוחו של הדמיון. בין היתר: 1. מצאו שלהתאמן על מיומנות בדמיון זה אפקטיבי ב99% כמו להתאמן באמת 2. תת-המודע העוצמתי שלנו לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות


כשאנו מדמיינים משהו, אנו מסוגלים להרגיש כמו שהיינו מרגישים אם הוא היה מציאותי ואמיתי. אני חושב שרוב האנשים לא מבינים עד כמה זה חשוב. והסיבה שזה חשוב היא שככל שאנחנו מאושרים יותר, ככה יש לנו יותר גישה למשאבים הפנימיים שלנו: לחוכמה, לעוצמה, לכריזמה, להבנה, לאהבה שלנו, ולכל דבר אחר.


המשמעות היא - שאנחנו לא צריכים לחכות למציאות בשביל להרגיש טוב ולקבל גישה לכל הדברים. אנחנו יכולים להשתמש בכוחו של הדמיון, להרגיש טוב ואז - להכפיל פי כמה את הסיכוי שלנו ליצור את המציאות הרצויה.


כשהארי נשאל איך הוא ידע שהוא יוכל לעשות את זה, הוא עונה "כי כבר עשיתי את זה."


מה אם, כשישאלו אותנו מאיפה כל הביטחון העצמי שלנו מגיע, נענה "כי כבר דמיינתי את זה."?


- את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים מאחרים, כבר יש לנו בפנים - בסצנה שלנו הארי הודף, לבד, 100 סוהרסנים כאשר בספר, להדוף אפילו אחד מתואר כקשה מאוד. אז איך הוא עושה את זה?


לפני כן, הוא מקווה שיגיע מישהו ויעשה את זה בשבילו, וכאן מגיע העיקר. חשוב להבין:

כל דבר שאנחנו רוצים - אנחנו רוצים כי אנו מאמינים שנרגיש טוב יותר כשנשיג/נעשה/נהיה אותו.

כשאנו אומרים שאנחנו רוצים משהו, אנו מדמיינים איך נרגיש שזה יקרה - אחרת איך היינו יודעים שאנחנו רוצים את זה?


אבל זה בדיוק העניין - העובדה שאנו מסוגלים לדמיין איך נרגיש אומרת שההרגשה נמצאת בתוכנו ושהיא *לא תלויה* בתנאים חיצוניים.


בסופו של דבר - הארי מסוגל לבצע את הפטרונוס כי זה מה שהוא רצה מאחרים, וכל מה שאנחנו רוצים מאחרים, כבר נמצא בתוכנו - אחרת לא היינו מסוגלים לדעת שאנחנו רוצים את זה.


מקווה שנהניתם, ושאני איישם את כל זה. אה וגם אתם P:



0 תגובות

Comments


bottom of page