ניסויים באהבה #2

פוסט המשך לקטע שכתבתי אתמול שכולל תובנות נוספות. התרגיל שתיארתי בפוסט הקודם (כדאי לקרוא בשביל להבין את מה שאני אכתוב פה), הוכיח לי דברים שכבר ידעתי (או לפחות שמעתי) ושיכולים להיות מאוד מהפכניים באיך שאנחנו תופסים את כל סוגי מערכות היחסים שיש לנו בחיים. אדבר על אבחנות בין כמה רגשות שאנחנו מכירים לבין אהבה.

געגוע≠אהבה

אני חושב שנהוג לראות געגוע כביטוי של אהבה אבל התרגיל הוכיח אחרת. כשהתגעגעתי למישהי ואז התרכזתי בדברים בה שאני אוהב (או שמעוררים בי אהבה), תחושת הגעגוע נפסקה. הנה כמה מחשבות על הסיבות לתופעה:

1 הגעגוע היה ביטוי של חוסר שביעות רצון מהמצב - מאיפה שאני נמצא, מאיפה שהיא

נמצאת ושאנחנו לא ביחד. כשהתחלתי להקל את עצמי לאהבה, האהבה התפשטה גם לקבלה (ואהבה) של המצב על כל פרטיו.

2. הגעגוע מלכתחילה לא היה לאדם, אלא החוויה הפנימית שקישרתי להימצאות בנוכחותו של האדם. כלומר, מלכחילה רציתי לחוות אהבה, וקישרתי את זה לבן אדם שכשאני נמצא בנוכחותו, קל לי למצוא סיבות לחשוב מחשבות של הערכה ואהבה.

באופן כללי, געגוע מצביע על מחסור (to miss) ואהבה היא תחושת מלאות - השניים סותרים אחד את השני.

קנאה≠אהבה

התרגיל מוסס את שני סוגי הקנאה: קנאה במישהו על הדברים שיש לו, במונח כללי, וקנאה במערכת יחסים רומנטית. נדבר על הסוג השני כי הוא יותר מעניין P:

כמו בגעגוע, הקנאה הייתה ביטוי של 'ויכוח עם המציאות', אומנם חריף יותר. ברגע שעשיתי את התרגיל על הבחורה, במקרה הזה, התמלאתי בתחושה של נתינת חופש ורצון בטובתה, אמון בה, בי, ובחיים בכלל ושחרור אוהב (של הקנאה והדאגה, ולא של מערכת היחסים).

ובכללי אמשיך ואומר את הברור מאליו: כעס הוא חוסר של אהבה - אי אפשר לאהוב ולכעוס באותו זמן מאחר שהם פעולות הפוכות של התודעה. אהבה היא התרכזות בכל מה שטוב וטהור באדם, וכעס הוא התרכזות ללא פרופורציות במשהו שלא מוצא חן בעינינו.

התרגיל גם "ריפא" חשש ופחד, מאחר שכל המנגנון של פחד הוא התרכזות בתכונות או באירועים שגורמים אי נוחות וניסיון להימנע מהם שוב. שמתי את המילה "ריפא" במרכאות מכיוון שהתרגיל לא פתר את הבעיה, הוא פשוט הפך אותה ללא רלוונטית.

על אבל לא אפרט, אלא רק אניח פה את המילה, ועל מיניות אולי בהמשך ;)

ניסויים באהבה

אז בשנים האחרונות עשיתי הרבה ניסויים בתודעה (בין היתר תרגול מדיטציה יומיומי 7 שנים ברצף) ובאהבה על צורותיה השונות, וכאן אפרט על אחד הניסויים האחרונים.

כבר שנים רבות שאני כותב כל יום גרסה מסויימת של יומן-הוקרת-תודה, כלומר לרשום את הדברים שאני מודה עליהם בחיי. בחודשים האחרונים התרגיל הפך לאתגר: לבחור כל יום מישהו או משהו ולכתוב עליו 12 דברים שאני אוהב בו (נישאר עם הדוגמה של בן אדם כרגע, אבל זה יכול להיות הגוף שלי, המצב הכספי שלי, עיר, מדינה…).

התרגיל גרם לי להיות יותר סבלני, אוהב, אכפתי ושמח בצורה מדידה וברורה לעין. בנוסף, בלי ששיניתי את ההתנהגות שלי, האנשים שביצעתי את התרגיל עליהם התחילו להשתנות בדרכים חיוביות ועוצמתיות ביחס אליי ובכלל.

אבל לפעמים הייתי מסיים 12 דברים ופתאום היה צץ לי בראש עוד משהו לכתוב, או כמה. ואז לפני חודשיים לקחתי אתגר חדש. בכל פעם שאצליח לעשות יותר מהמספר שקבעתי לעצמי, השיא יהפוך להיות המינימום החדש. האתגר יצר תופעה מעניינת:

מאחר שלאורך הזמן עשיתי רשימה כזו על כל אדם בחיי, הייתי חייב 'לאהוב' את אלה שהכי קשה לי איתם, אלה שחושבים שונה ממני וכו', באותה מידה כמו את אלה שהכי קל לי לאהוב, החברים הקרובים שלי וכו'. אבל היה עוד בונוס:

תמיד ידעתי שאחד האנשים שהכי חשוב לאהוב אותם הוא אני. וכך, הבונוס היה שהייתי צריך למצוא אותו מספר של דברים שאני אוהב באחרים כמו שמצאתי בעצמי, ולהפך, וכך, סוג של (עם דגש חזק על סוג של) מצאת דרך מקורית לקיים את "ואהבת לרעך כמוך.", או את "אהוב את אויביך." (אם יורשה לי לקחת גם מהנצרות).

הניסוי ממשיך וכרגע אני ב70 ;) והנה כמה מחשבות לסוף:

1) ככל שאתה מוצא יותר דברים טובים במישהו, כך יותר קל לך למצוא בו דברים טובים (אולי המגבלה היחידה היא אוצר המילים).

2) באותה מידה שבה 'מצאתי' דברים שאני אוהב באחרים, אני חושד ש'יצרתי' את הדימוי שיש לי של האדם בצורה הכי חיובית שיכולתי, דבר שלא הפריע לי בכלל, כי התוצאות החיוביות התמידו.

אכן, לאהוב את הזולת הוא אחד הדברים הכי אנוכיים שאנחנו יכולים לעשות ;)

היה היה איש

היה היה אדם שעמד בפני בחירה קשה. ניתנה לו האפשרות לשפר את איכות חייו, על ידי ויתור יחסי של חלק מחייו בכל יום. אם ויתר על שנייה, הייתה שארית חייו משתפרת במעט מאוד. אם היה מוותר על דקה, היה מרוויח קצת יותר, אך ההבדל היה עדיין זעיר ולא מורגש. אם היה מוותר על שעה, אז היה מתחיל להבין בשינויים קטנים. הוא היה חווה טיפה יותר מזל. מדי פעם אנשים זרים בירכו אותו ברחוב, והוא היה חושב לפעמים על איזשהו רעיון מעולה או מוצף ברצון טוב.

הוא גילה את היכולת שניתנה רק לו בשנות נעוריו, וכאדם שחונך לאחריות השתדל לא 'להמר' יותר מדי. בעיקר כשהיה לא מרוצה מדבר מה היה משתמש ביכולת ולעיתים נדירות ויתר על ימים שלמים מחייו.

אבל דבר אשר טבעו היה מוטל בספק החל לקרות. האיש החל להתמכר לרגעים מלאי האושר והחדווה וסבלנותו כבר לא עמדה בהמתנה לחסד הבא. הוא התחיל לוותר על ימים ושבועות עד שלא נשארו הרבה.

למעשה, חייו הפכו להיות כבר כמעט מושלמים, אך הרגעים הבינוניים הפכו לקשים מנשוא.

על כן, בהחלטה פתאומית, הוא החליט לוותר על שארית חייו על מנת לטעום רגע יחיד של אושר עילאי וטהור. חלק גדול מחייו הוא בילה בתהייה איך רגע כזה ירגיש. תחושת החיבור וההרמוניה. הבנה מלאה של כל מה שקורה. אהבה חסרת תנאים לכל. האם יוכל להכיל זאת? והתשובה הייתה כמובן שלא, כי כל שיישאר הוא רגע אחד, שלאחריו לא יהיה עוד מי שיחווה.

אך הבחירה נעשתה ולאחריה נותר לו לחוות רגע אחרון ולא עוד. ובאותו רגע, הוא הבין, שרגע אחד, הוא כל מה שהיה לו, מאז ומתמיד.