היה היה אדם שעמד בפני בחירה קשה. ניתנה לו האפשרות לשפר את איכות חייו, על ידי ויתור יחסי של חלק מחייו בכל יום. אם ויתר על שנייה, הייתה שארית חייו משתפרת במעט מאוד. אם היה מוותר על דקה, היה מרוויח קצת יותר, אך ההבדל היה עדיין זעיר ולא מורגש. אם היה מוותר על שעה, אז היה מתחיל להבין בשינויים קטנים. הוא היה חווה טיפה יותר מזל. מדי פעם אנשים זרים בירכו אותו ברחוב, והוא היה חושב לפעמים על איזשהו רעיון מעולה או מוצף ברצון טוב.
הוא גילה את היכולת שניתנה רק לו בשנות נעוריו, וכאדם שחונך לאחריות השתדל לא 'להמר' יותר מדי. בעיקר כשהיה לא מרוצה מדבר מה היה משתמש ביכולת ולעיתים נדירות ויתר על ימים שלמים מחייו.
אבל דבר אשר טבעו היה מוטל בספק החל לקרות. האיש החל להתמכר לרגעים מלאי האושר והחדווה וסבלנותו כבר לא עמדה בהמתנה לחסד הבא. הוא התחיל לוותר על ימים ושבועות עד שלא נשארו הרבה.
למעשה, חייו הפכו להיות כבר כמעט מושלמים, אך הרגעים הבינוניים הפכו לקשים מנשוא.
על כן, בהחלטה פתאומית, הוא החליט לוותר על שארית חייו על מנת לטעום רגע יחיד של אושר עילאי וטהור. חלק גדול מחייו הוא בילה בתהייה איך רגע כזה ירגיש. תחושת החיבור וההרמוניה. הבנה מלאה של כל מה שקורה. אהבה חסרת תנאים לכל. האם יוכל להכיל זאת? והתשובה הייתה כמובן שלא, כי כל שיישאר הוא רגע אחד, שלאחריו לא יהיה עוד מי שיחווה.
אך הבחירה נעשתה ולאחריה נותר לו לחוות רגע אחרון ולא עוד. ובאותו רגע, הוא הבין, שרגע אחד, הוא כל מה שהיה לו, מאז ומתמיד.
