על נפילה באהבה (Falling in Love)

בעקבות כמה סיפורים ששמעתי לאחרונה, עלה לי לכתוב את הפוסט הזה :)

אהבה רומנטית או 'התאהבות' היא אחת החוויות היפות ביותר בחוויה האנושית, אך היא טומנת מלכוד, ועליו ארצה לדבר כאן.

התאהבות שכזו נותנת לאדם (או לאישה) הצצה לגבהים שאדם יכול להגיע אליהם ולחוות - גבהים רוחניים, גבהים של אושר ואהבה, אך יש לשים לב - זוהי הצצה בלבד.

רגש האהבה מתרחש כתוצאה מפוקוס דומיננטי בדברים חיוביים ורצויים באדם אחר.

בסדנאות שהייתי מעביר, הייתי נותן למשתתפים לעשות רשימה כמה שיותר ארוכה של דברים שהם אוהבים באנשים, והרבה מהם גילו שהם חווים מעין התאהבות באדם. הניסיון שלי הראה לי שבאמצעות התרגיל הזה יכולתי תוך כמה דקות להרגיש אהבה שעולה על גדותיה לאנשים ש'שנאתי' עד אותו רגע (או לפחות טיפה כעסתי עליהם חח).

תרגול שכזה מאפשר להגיע לאותם גבהים בכוחנו שלנו, ומחזק אותנו, הופך אותנו לעצמאיים ומאפשר לנו למצוא אושר ואהבה ללא-תנאים (המשמעות האמיתית של המושג, אהבה שלא תלויה בתנאים חיצוניים, אפילו ההתנהגות של האדם השני). אותה התחזקות מושגת במדיטציה. האם מגלה שהאהבה נמצאת בתוכו, ואינה תגובה לאדם האחר.

אבל ב"התאהבות" מתרחשת תופעה שונה. שהיא יפה, אך מעט מבלבלת הרבה אנשים. בהתאהבות רגילה, אנו פוגשים אדם שמאוד קל לנו לאהוב. הוא שופע תכונות חיוביות מבחינתנו, והן בולטות כמו פצעונים על פנים של מתבגר (רק בקטע טוב… 🤔😂 ). מצד אחד, זהו אירוע יפהפה, משמח ומעורר תקווה. אך משום שכל כך קל לנו להתפקס בחיובי שבאחר, שרירי המיקוד שלנו מתחילים להתנוון.

אם תרגיל של מציאת דברים חיוביים באדם, או מדיטציה משולים לאימון במכון כושר, אז התאהבות משולה לשהייה בחלל, ללא כוח כבידה. בשני המקרים תוכל להרים משקלים מרשימים, אבל חוויה אחת מחלישה אותך בעוד השנייה מחזקת אותך.

כשאנו "מתאהבים" אנחנו הופכים להיות תלויים באדם השני - בנוכחות שלו, כדי להרגיש טוב ובהתנהגות שלו. אנחנו טועים וחושבים שהוא המקור לאושר ולאהבה שלנו כשבמציאות, הסיבה לאיך שאנו מרגישים הוא תמיד הצורה שבה אנו מתמקדים (בשלילי או בחיובי, ברצוי או בלא-רצוי).

נשמע רומנטי לחשוב שהאדם השני גורם לנו לאושר, אבל אותה אמונה גורמת מהר מאוד לכעס. אם אנו מאמינים שהאדם השני יכול לגרום לנו לאושר או לסבל, ברור שנכעס עליו כשהוא לא מבצע את "תפקידו" - לגרום לנו להיות מאושרים.

או אז, אנו מוצאים את עצמנו חסרי שליטה. אנחנו מגיבים לנסיבות ונותנים להם לקבוע איך אנחנו מרגישים (משהו "רע" קורה ואנחנו מרגישים רע, משהו "טוב" קורה, ואנו מרגישים טוב.)

אבל לדעתי, כולנו נולדנו לחופש וחופשיים אנחנו צריכים לחיות. והחופש הכי בסיסי שלנו הוא לבחור במה להתמקד (פוקוס), לבחור איך אנחנו מפרשים ואיך אנחנו מסתכלים על מה שאנו רואים, וכך תמיד ליצור חוויות רגשיות מעצימות. העולם הוא פשוט אוצר של הזדמנויות להעריך, לאהוב ולהגיד תודה, וכשמשהו או מישהו לא מתנהגים כמו שהיינו רוצים - זוהי תמיד ברכה, כי היא מאפשרת לנו לאתגר את עצמנו ואת האהבה שלנו וללמוד לאהוב יותר ולהיות מאושרים ללא תנאים :)

חיי הרווקות אומנם בודדים לפעמים אבל הם טומנים בחובם הזדמנות למצוא אושר וסיפוק עצמאיים בחיים, שלא תלויים באחרים. אין אדם מושך, לדעתי, כמו אדם מאושר והרבה פעמים בשיא האושר והסיפוק העצמאיים אנחנו אכן מושכים בן או בת זוג. האתגר הוא לא להפוך את הפרס למפלה ;)

הפגישה של משה עם אלוהים ומדיטציה

אחת הסצנות היפהפיות ביותר לדעתי מראה את המפגש הראשון של משה עם אלוהים ב"נסיך מצריים". אני מתרגל מדיטציה כבר 7 שנים ושמתי לב להרבה הקבלות בין מה שקורה לי בזמן מדיטציה לבין מה שמתרחש בסצנה.

אני עוצם עיניים.

הנשמה שלי, הלב שלי, התודעה שלי - הם תמיד מנסים לדבר אליי, אבל לא תמיד אני פנוי לשמוע. זהו זמן ביום שאני מקיש ללהיות זמין להם. משה היה זמין באותו יום, במערה… הוא היה מוכן.

"משה…"

ומשה עונה "הנני."

אני כאן. זמין. אני מוכן.

בדקות הראשונות במדיטציה אני עדיין מתנגד לזרם האנרגיה של הגבוה והטהור יותר. אני עדיין אני, עם כל המחשבות והרגשות האנושיות, הכעס, המרמור, והעייפות ושאני חווה לפעמים, ואני כאילו מתווכח ומטיל ספק במסרים שהנשמה מנסה להעביר לי. כל זה קורה בעיקר אנרגטית.

אבל אז, מגיע רגע שבו אני מוותר. כואב מדי להמשיך להילחם. אני משחרר את הגוף, מרפה ונותן לנשימה, ולאנרגיה לזרום. אחרי כמה דקות תמיד קורה דבר נפלא.

אני מרגיש אנרגיה אינטנסיבית בעיניים. אני מרגיש כאילו שמשהו אחר, פראי, עוצמתי, בעל תשוקה וחוכמה, ואור זוהר, מביט דרך העיניים שלי. אני מרגיש כאילו שהעיניים שלי (או של זה) פקוחות, בעודן עצומות, כאילו שאני רואה בלי לראות.

אלוהים מציג את עצמו. "אהיה אשר אהיה."

התחושה הזו מלווה עם אמון. אמון - מה שיהיה יהיה. אני סומך. אין לי שום ספק שהכול יהיה טוב. אני בידיים טובות. מישהו דואג לי. מישהו בעל עוצמה וחוכמה אינסופית שנמצא, בעצם, בתוכי. שהוא-הוא אני.

האתגרים שהיום הביא איתם, שהופיעו עד עכשיו בצורת בעיות מקבלים צורה אחרת. הכול מתחבר ונראה הגיוני ומושלם.

משה: "מה אתה רוצה ממני?"

"שמעתי את זעקתם וכאבם של אנשיי במצריים ולכן הגעתי כי לשחרר אותם מעבדות ולהביא אותם לארץ טובה."

כמו באימון פיזי, הכאב הופך להיות מתנה. הדברים שהחלישו אותי בשעות או בימים האחרונים מתגלים כברכות שמוסיפות לי כוח, חוכמה, אהבה והבנה ומביאות אותי למקום טוב יותר, פנימית וחיצונית.

הנשמה מראה לי בשלב זה חזון של מה שאני יכול להיות, מי אני יכול להיות, מה יכול להיות לי. גודל החזון והפתרון כגודל האתגרים והבעיות. גודל התשובה כגודל השאלה, תמיד.

אבל החזון כל כך זוהר, שאני נופל. הספקות עולים.

אלוהים אומר למשה שהוא שולח אותו להוציא את עם ישראל ומשה עונה: "מי אני שאוציא אותם? הם לא יקשיבו לי!"

אלוהים עונה: "אני אלמד אותך מה להגיד."

ההשראה מציפה אותי וברור לי שאני אדע מה לעשות כשהרגע יגיע. אין צורך לתכנן ולדאוג.

הקטע הבא הוא פרשנות מוטעית, מהחוויה שלי. בסרט, אלוהים כועס כשמשה מביע ספקות אבל הניסיון שלי הוא שההשראה היא כמו נהר שוצף וקוצף. וכשאתה עומד באמצע נהר מהיר וחזק ומנסה לשחות בכיוון ההפוך, אתה תרגיש כל כך הרבה כאב, שתרגיש כאילו שאלוהים בכבודו ובעצמו צועק עליך… אלוהים לא כועס. כעס מגיע רק מתוך חולשה.

משה מוותר שוב, וכך גם אני.

והויתור הסופי הזה מעמיק עוד יותר את הנשימה ואת האנרגיה והיא עוטפת את כל כולי.

לפעמים, אני מפסיק להרגיש את הגוף לגמרי והוא כל כולו שדה אנרגיה ללא התחלה וללא סוף. אין מקום למחשבות ולפעמים אני לא זוכר אפילו מי אני לכמה שניות או דקות (תחושת הזמן מתערפלת גם כן).

התחושה היא כל כך אינטנסיבית ועוצמתית… כל כך הרבה אושר, אהבה, אור והבנה שאני בדרך כלל לא מצליח לעמוד בזה ליותר מכמה דקות.

המדיטציה נגמרת בפתיחה ספונטנית של עיניי מתוך סוג של הלם. עיניי פעורות לרווחה, אני מתנשף, ואז אני מתחיל את היום, מוכן - מלא באנרגיות וללא שום זכר לעייפות. רענן לגמרי כמעט כאילו שזה היום הראשון שדרכתי על האדמה.

לפעמים ;)

תודה D:

על אחריות (או "עזבי אותי סינכרוניזציה!")

בעולם אידיאלי, אדם ייקח על עצמו (או מוטב - יקבל) אחריות נוספת רק אחרי שהוא הוכיח את עצמו עם החובות הנוכחיות שלו. אבל הרבה פעמים זה לא עובד ככה בעולם שלנו (אף על פי שאנחנו בעצם כן בגן עדן).

הנטייה של האגו היא להרגיש חוסר סיפוק ממה שקיים, לנסות להשיג הכול, להתאמץ לעשות ג'אגלינג עם 10 כדורים - וכשהוא מתוסכל מכך שכל הכדורים נופלים לו, להאמין שהפיתרון הוא להוסיף עוד כדורים.

אני מרגיש שההשפעה של מדיטציה עליי בתקופה האחרונה היא הפוכה, בריאה יותר. אני מרגיש כאילו שהתחלתי לעשות מדיטציה רק לפני חודש.

במשך 7 שנים תרגלתי מדיטציה, אבל תמיד זמן קצוב, קבוע - בין אם זה היה ל20 דקות, שעה וכל מה שביניהם. ולפני חודש התחלתי לעשות מדיטציה - כמה זמן שאני צריך. החוויה הרבה יותר מספקת ומדוייקת.

בדיעבד, מאז שהתחלתי לעשות מדיטציה בצורה הזו, ויתרתי זמנית על כמה כדורים בשביל להתקדם בצורה בריאה יותר - "להוכיח" שאני יכול להתמודד עם האחריות שניתנה לי כרגע לפני שאני ממשיך:

הייתה לי השראה לסדר את החדר שלי כמו שמעולם לא עשיתי קודם, לזרוק דברים (לא היו הרבה גם ככה), לסדר מסמכים, לנקות פינות שלא ידעתי שהיו קיימות (החדר היה מאוד נקי גם לפני), לסגור פינות ודברים שהיו תלויים באוויר ועוד… לנקות לנקות לנקות. וסדר.

אני חושב שהבית (או החדר) של אדם הוא שיקוף מדוייק של מה שקורה בתוך הראש שלו, בתוך המיינד:

לדוגמה -אמונות ישנות, פגות תוקף, שפעם שירתו אותנו מתבטאות בלכלוך, חוסר מקום/ סדר, ובחפצים ששמרנו "למקרה הצורך", כי חשבנו שיום אחד אולי נצטרך אותם שוב.

ברגע שניקיתי יותר את הממד הפנימי, הסדר והניקיון החיצוניים באו מעצמם, ללא מאמץ.

אם נחזור למטאפורת הג'אגלינג - קרה ש"ויתרתי" על כמה מאמצים פרוייקטים, ומערכות יחסים אבל עכשיו הם מתחילים לחזור, באופן טבעי וההצלחה וההנאה שאני מפיק מהם הרבה יותר גדולים.

צורת ההתקדמות ההגיונית, המתונה והבריאה הזו מאפשרת לבנות בסיס איתן, ולא רעוע, שעליו אפשר לבנות השלבים הבאים בביטחון חסר ספקות, בגאווה, בציפייה ובהצלחה-חסרת-נפילות-שבאות-כביכול-משום-מקום יחסית.

כמובן שבאופן אירוני כל העניין יצא על פסח… עזבי אותי סינכרוניזציה!

חג שמח ;)