הטעות הכי גדולה שאנשים עושים עם קואוצ'ינג (ואיך להימנע ממנה)

דמיינו שאתם צריכים להסביר למישהו על תחום שאתם *ממש* מבינים בו. תבחרו תחום פרקטי, כמו אימונים, העבודה שלכם, או אפילו בישול/ שופינג. והוא מתחיל מאפס. אם תסבירו את כלללל מה שאתם יודעים כנראה שהוא יאבד אתכם.

או שהוא בכלל לא יזכור מה היה השלב הראשון. הוא עלול להרגיש שכל העניין גדול עליו או מסובך מדי. או שזה לא בשבילו. אין לו זמן. יותר מדי מחוייבות וכו' וכו'. יצא לי ללמד הרבה אנשים בתחומים שונים ומה שלמדתי זה לא לנסות להפיל על אנשים את כל מה שאני יודע אלא לתת להם רק את הצעד/ים הראשון/ים. כי מה שלמדתי מניסיון (גם אתם למדתם את זה במקרה?) זה שאם אני מספר להם על כל השלבים, הם לעולם לא יתחילו.

אז פתרנו את הבעיה הזו. כל הכבוד! אבל אז, כמו בחיים, כשפותרים בעיה אחת, אנחנו נתקלים באתגר הבא (אחרת איך נהיה מאסטרים?). האתגר הבא הוא שהתלמיד/ המאומן המתחיל ייתקל בבעיה, או בקושי. וזה בטוח יקרה. כי זה חלק מהתהליך.

הביטו רגע בגרף שבסרטון (3:50). זהו גרף ההצלחה. הוא מתאר התפתחות של חברות, של מניות ושל הרבה דברים אחרים. הנפילות, הכשלונות והטעויות הם חלק ממנו. הם חיוניים להצלחה ולהתקדמות, אבל על זה בפעם אחרת.

המתאמן החדש ייתקל באתגרים והטעות שהרוב עושים (מניסיון) היא זו: הם חושבים לעצמם: "המורה/ הקואוצ'ר טעה." או "זה לא בשבילי. זה לא עובד. אני צריך משהו אחר. המורה לא טוב וכו'."

אלו המסקנות שרוב האנשים מגיעים אליהם וקולם יותר לא נשמע. הם לא יוצרים קשר כי הם מניחים שמה שהמורה נתן להם את כל מה שהיה לו לתת, את כל מה שהוא יודע.

אני תמיד משתדל להניח שאם מישהו נתן לי עצה, או לימד אותו משהו - אז קיבלתי 1% מהידע שלו. יש לו עוד הרבההההה להציע לי. התשובה היא תמיד לחזור. לחזור עם הבעיה, לחזור עם הקושי. בוא ניקח דוגמה:

אני אשלח מישהו לעשות מדיטציה והוא יגלה שהוא לא עשה שום דבר אחר חוץ מלחשוב. מה שהוא לא יודע זה שאין אדם שלא חושב בזמן מדיטציה. כל הפואנטה במדיטציה הוא לחשוב, בשביל להתאמן בלהחזיר את תשומת לנשימה (תלוי במדיטציה.) ומשתפרים בזה עם הזמן - הרעיון הוא להמשיך לתרגל. אבל הוא לא לעולם לא ישמע את זה. הוא יפסיק ולא ייצור קשר.

אולי אדבר עם מישהו על החשיבות של לקרוא ספרים. אבל הוא יגלה שהוא סיים את הספר והוא לא זוכר ממנו כלום. שלא לדבר על ליישם. אבל מה שהוא לא יודע זה שעצם התובנה הזו תגביר את הריכוז שלו בפעם הבאה. ספרים טובים נועדו שיחזרו אליהם מכיוון שאנחנו מסוגלים לקבל מספר (או מכל יצירת אומנות אמיתית) רק מה שאנחנו מוכנים לו. יש ספרים שקראתי 20 עם והרבה שקראתי 3-5 פעמים. הוא לא ישמע את זה כנראה.

אולי נקבע שהוא הולך להתחיל לאכול בריא. הוא יתחיל אבל יגלה שזה לא טעים לו: "החיים קצרים ויותר חשוב לי להנות מהדברים הקטנים, כמו אוכל, מאשר להיות בריא." אבל מה שהוא לא יודע זה שתוך 20-30 יום בלוטות הטעם מתרגלות ואוכל בריא הופך להיות אפילו יותר טעים ממה שאוכל-לא-בריא היה אי פעם. (משהו שהרבה אנשים לא יודעים… אם תרצו לשמוע על זה עוד, דברו איתי ;) )

אלה היו שלוש דוגמאות לקשיים שאדם יכול להיתקל בהם כשהוא מתחיל משהו אבל יש עוד אלפים לאורך הדרך. ואי אפשר לדעת במה אדם ייתקל, אז לא רלוונטי לנסות להזהיר אותו מראש ברוב הפעמים. הפיתרון - לחזור ולשאול, להציג את הבעיה. אתם תופתעו ;)

(הצגתי צד אחד של הפיתרון. הפיתרון של נותן העצה/ הקואוצ'ר הוא ליצור קשר אחרי כמה ימים מתוך ידיעה שהאדם נתקל בקושי.)

*התוכן במאמר מצומצם בשביל לשמור על האורך. צפו בסרטון לעוד.

איך להפוך לגאון חברתי ולהיות מסמר הערב!

איך בחור חסר ביטחון הצליח להתנשק עם שתי בחורות באותו זמן? איך בחורה ביישנית, חדשה בעיר, הצליחה להכיר כמה חברות חדשות תוך חצי שעה?

שני האנשים האלה הם אנשים קרובים אליי שבאו להתייעץ איתי איך לפתור את הבעיות החברתיות שלהם ותוך זמן קצר מאוד (שלושה שבועות במקרה של הבחור וכמה שעות אצל הבחורה) הגיעו לתוצאות - על ידי שימוש, בתור התחלה, בכמה מהדברים שאסביר כאן.

הדבר הראשון שעשיתי עם שניהם היה לאתגר אותם לדבר עם 5-10 אנשים זרים ברחוב, לבקש הכוונה למקום מסויים, להחמיא על משהו, לשאול משהו וכו'. אחרי כל פעם שאלתי אותם כמה בנוח הם הרגישו.

אם בפעם הראשונה הם אמרו שמתוך 10 (הכי נוח), הם הרגישו 5, ככל שהם המשיכו לשאול המספר עלה והם התחילו להנות מהמשחק, בעוד שבהתחלה הם הרגישו פחד או חרדה. זה מה שנקרא חימום חברתי.

לפני שאנחנו מתאמנים במכון אנו עושים חימום אבל רוב האנשים לא יודעים שאפשר, ורצוי, להתחמם גם חברתית. לימדתי אותם לבנות מומנטום, תנופה, תוך כמה דקות, שהחזיק להם לאורך כל הערב. לאחר מכן, הסברתי להם שאם הם יתרגלו ככה כל יום, הם יצברו מומנטום שיחזיק להם ימים, חודשים ולבסוף, ישנה אותם בצורה מהותית, ללא היכר. מיומנויות חברתיות הן כמו שריר. ככל שמתרגלים יותר, כך מתחזקים יותר.

בשלב מסויים יצאתי עם כל אחד מהם למועדון, סביבה ששניהם אמרו שמכניסה אותם ללחץ. נתתי להם כמה טיפים ("להתחמם" לפני שמגיעים למועדון היה אחד מהם.).

2. קודם כל, אמרתי להם, חשוב להתחיל לדבר עם אנשים מהרגע שנכנסים למועדון, אפילו בתור, בשביל לאמן את המוח שלנו ש"כאן, אנחנו מדברים עם אנשים, כאן אנחנו חברתיים.". ברגע שאנחנו עשים את זה פעם אחת ורואים ששום דבר רע לא קורה, הפחד יורד ומתחלף בסקרנות.

3. שניהם רצו לשתות אלכוהול בשביל להקל על עצמם והופתעו מהתגובה הנחרצת שלי. אמרתי להם שבשבילי מועדון הוא מקדש (גבות נוטות להתרומם בשלב זה.), אבל ההסבר התקבל בהנהונים והתלהבות.

עבודה על מיומנויות חברתיות היא עבודה רוחנית מכיוון שהבעיה היא רוחנית. כשהיינו ילדים וראינו מישהו/י שרצינו להכיר, פשוט התחלנו להתקדם לכיוונו/ה, בלי לבדוק לרגע אם יש לנו משהו חכם/ מספיק טוב להגיד, ואמרנו משהו. לא היה בנו שום פחד, והסיבה היא שעוד לא פיתחנו אגו, דימוי אישי שפחדנו שייפגע.

הפחד החברתי שלנו הוא בעיקר הפחד להיות מובכים, להגיד משהו לא נכון, להתפדח, לעשות מעצמנו צחוק, להידחות. אבל בכל אלה לא קורה באמת שום דבר רע, רק האגו שלנו, הדימוי העצמי שלנו נפגע. וכך, מכיוון שמקור הבעיה הוא רוחני, התהליך שמביא לפיתרון הוא, על פי הגדרה - עבודה רוחנית. לא שותים אלכוהול במקדש, ולכן לא שותים אלכוהול בפאב או מועדון ;)

זה לפחות מה שאמרתי להם חח

אני אישית מעדיף להיות 100% מודע לעצמי באיטראקציות חברתיות כי אני תמיד לומד המון על עצמי, על בני אדם, על תקשורת, ועל החיים. אני לא רוצה לפספס שום פרט, ואלכוהול, לצערי, גורם לנו לפספס פרטים :)

4. כשהיינו במועדון הדגשתי את החשיבות של לדבר עם "כולם". אולי את חלקכם זה יפתיע ואולי לא, אבל עד לא מזמן היו לי בעיות חברתיות קשות בעצמי. אני זוכר את עצמי בגיל 18 מחקה הבעות פנים שראיתי בהפסקה ושואל אנשים מה המשמעות שלהן. עשיתי כברת דרך ואני מדבר מניסיון.

כשמדברים עם כולם, קורים כמה דברים:

כשאנו מגיעים למקום חברתי מסויים, תמיד יש מישהו או מישהי שמעניינים אותנו במיוחד. אבל עצם העבודה שאנחנו מייחסים להם חשיבות, עלולה לגרום לנו לפחד ולהתנהג מוזר. כשאנחנו מדברים עם כולם, הם מפסיקים להיות מאיימים כי הם הופכים להיות "עוד מישהו" שאנחנו מדברים איתו.

לפעמים אני מוצא את עצמי במועדון/ מסיבה/ מפגש ומגלה שאני הבן אדם הכי חברתי שם. אני מכיר את כולם, אני מכיר אנשים לאחרים וקבוצות לקבוצות. לפעמים בזמן שאני מדבר עם מישהו/י, אנשים שהכרתי קודם מצטרפים לשיחה וזה שאני מדבר איתו עלול לחשוב שאני ארגנתי את האירוע.

אולי זה לא נשמע מיוחד, אבל בי - מהמקום שממנו הגעתי, זה מעורר גאווה.

3. כשמדברים עם כולם, זה בונה את המומנטום שדיברנו עליו קודם. הרבה יותר קל ללכת לדבר עם מישהו אם זה מה שעשית כל הערב מאשר אם בילית חצי שעה או שעה לבד (או אפילו עם האנשים שהגעת איתם.) אנחנו נוטים להישאר באזור הנוחות שלנו ברגע שאנחנו מבלים בו 'יותר מדי' זמן.

מה שמביא אותי לנקודה האחרונה. וזוהי נקודה כואבת ;) אני גר בלב תל אביב וכל יום אני רואה חברים/ חברות/ זוגות/ קבוצות יוצאים לבלות בפאבים. דעתי האישית היא שברוב המקרים אנשים יוצאים הם רוצים לפגוש, להכיר ולדבר עם אנשים חדשים. הם רוצים להתחכך, להתערבב ולהתרענן.

אבל אף אחד לא עושה עם זה כלום.

אנשים בדרך כלל יושבים עם עצמם, ולפעמים אפילו מזמינים עוד ועוד בירות, בתירוץ להישאר במקום הבילוי, להאריך את זמן השהייה שם, ולהגדיל את הסיכוי שמישהו יפנה אליהם, או שמשהו יקרה (כמו לקוות שתתיקל בקראש שלך מהתיכון, תפילו את הספרים אחד של השנייה וכו'...).

אני חושב שהרבה אנשים שיוצאים, מקווים שמשהו יקרה, וחוזרים טיפה מאוכזבים, אחרי בזבוז לא-מודע כל כך של כסף וזמן. אני רואה אנשים מסתכלים לצדדים. והם תמיד מגיבים מאוד טוב כשכן פונים אליהם.

הרי אם הם רצו לדבר רק עם אלה שהם הגיעו איתם, הם יכלו לקנות בירה בזול יותר, ולדבר במקום שקט יותר ללא הפרעות.

איזה עולם יפה זה יכול להיות אם נחזור להיות כמו ילדים, חסרי פחד, חברותיים, שמחים.

(יש כמה נקודות ועצות שיש בסרטון ואין בפוסט.)

אם עוד תוכן בנושא הזה מעניין אתכם, מוזמנים לבקש/ לשאול בתגובות או בפרטי. זה אולי 1% מהידע שצברתי ;)

עצה למבקשי העצות - המדריך לבקשת עזרה

בסרטון הזה אני מדבר על איך לבקש ולקבל עזרה ועצות בצורה הטובה ביותר, ואיך ליצור מצב של Win-Win בין זה שמבקש עזרה לבין זה שנותן אותה!

תהנו :) ^^