על אנוכיות נאורה

כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא אנוכי קורים כמה דברים.

קודם כל, המשמעות המילולית של המשפט אומרת שהבן הוא עצמו (או אנחנו ליתר דיוק, אבל לא נלך לשם הפעם).

אבל הנה נקודה יותר חשובה. אם אני אנוכי, אז זה אומר שאני "דואג רק לעצמי". אבל אם אני מרחיק ממני אנשים, אז בעצם לא דאגתי לעצמי, אלא פגעתי לעצמי. ועל כן, אי אפשר להגיד שהייתי אנוכי, אלא פשוט שהייתי מבולבל.

אבל בואו נמשיך. בשלב מסויים, אם אני באמת חושב שלהיות אנוכי זו אסטרטגיה טובה, אני אהיה חייב לשאול את עצמי "מי אני? מי זה האני הזה שאני מנסה לדאוג לו?".

ככל שרמת המודעות שלנו עולה אנחנו מבינים ששום תופעה לא נפרדת מכל האחרות. דוגמה פשוטה היא, אי אפשר להגיד "אני אכתוב ספר שבו רק הכתוב יהיה חשוב, לא יהיה שום רקע לבן!". אי אפשר לדאוג רק לטקסט כי אנחנו צריכים את הסביבה השונה כדי שהוא יתקיים.

ואכן, כמו תמיד אנחנו חוזרים לאיזון של דברים, ליין ויאנג - על מנת להיות באמת אנוכי, אני צריך להיות אלטרואיסט! אחת מהדרכים הכי טובות שלי לדאוג לעצמי היא לדאוג לאחרים. זו אנוכיות טהורה. אבל עוד משהו קורה:

ככל שרמת המודעות שלנו עולה, תחושת ה"אני" שלנו גדלה. עד לאן? לא ידוע גבול.

כשאדם מתחיל לעשות מדיטציה, קשה לו להיות מודע לנשימה לי. אחר כך הוא מתחיל לחוות מודעות לכל הגוף, עד לדברים הכי קטנים שקורים בו. אחרי זה הוא מתחיל להיות מודע לאנרגיה של אחרים ולמה שקורה להם בפנים, לפעמים יותר ממה שהם יודעים. לפעמים הוא יכול להרגיש חדר שלם, את הבניין שהוא גר בו, או את השכונה והעיר.

כשמוזיקאי מופיע, הוא מרגיש שהוא עושה 'סקס' עם הקהל. וכל אדם בקהל מרגיש שהאמן 'נגע' בו. ברגעים של התעלות אנחנו מרגישים שאנחנו מודעים לכדור הארץ או ליקום.

אבל בואו נחזור לאנוכיות במובן הפשוט של המילה. אם אני אתן, לדוגמה, את כל מה שיש לי כרגע, אני לא אוכל להמשיך לתת להרבה זמן. ולכן, על מנת להיות אלטרואיסט אמיתי, אני צריך להיות אנוכי. אני צריך לדאוג לעצמי, לבריאות שלי, להשכלה שלי, להשפעה שלי וכו' על מנת שיהיה לי יותר ויותר מה לתת למשך יותר ויותר זמן.

נכתב בעקבות שיחה עם חבר. You know who you are ;)

המחמיא בסגולתו מחמיא

היום בזמן מדיטציה רוחו של אליעזר בן יהודה דיברה אליי (לא באמת, לאלה שכבר חושבים שאני משוגע) וקראה לי לחדש את השפה העברית. כולנו מכירים את "הפוסל במומו פוסל": הרעיון הוא שכשאתה שופט מישהו, דבר שבטוח לא מועיל לך, תעשה למבט שלך פרסה ותביט בעצמך.

התודעה היא כמו מקרן, והמציאות שאנחנו תופשים היא המסך. אם ראינו במישהו משהו פסול, המשהו הפסול היה צריך להיות אצלנו בפילם כדי שהוא ישודר על המסך. חשוב לדעת, אבל במטרה להביא מודעות ואחריות אישית, לפעמים כל מה שאנחנו עושים הוא ליצור בלבול ושיפוטיות כלפי עצמנו ו… היי! גם אנחנו בן אדם! מי אמר שזה מוסרי לפגוע במישהו רק בגלל שאנחנו במקרה רואים דרך העיניים שלו בדרך כלל?

הצד השני של המטבע הוא שכשאנחנו רואים משהו טוב במישהו, זה גם תמיד כי התכונה הזו נמצאת בתוכנו, לפחות ברמה מסויימת. לצורך העניין, בשביל להעריך יצירה מוזיקלית, אתה חייב להיות מוזיקלי בעצמך. בשביל להכריז שמישהו הוא חכם, היית חייב להבין קודם את מה שהוא אומר. נלך לדוגמה טיפה יותר מסובכת ואם יורשה לי להתחכם, אומר שאפילו בשביל להעריך יופי צריכה להיות בך פתיחות, אהבה מסויימת, ויכולת הערכה, ואלה, כמובן, דברים יפים מאוד. אין דבר יפה יותר מהערכה/ אהבה ;)

"המחמיא בסגולתו מחמיא" פוטר אותנו מקנאה באחרים, ומהתעללות מבן אדם, זה שאנחנו קוראים לו "אני" (בקרוב הצעת חוק להכרזה על זכויות ה"אני'' ועל הגנה של ''אני'ים'' מפני עצמם), ובמקום להחזיר אלינו שיפוטיות, מחזירה אלינו הערכה ואהבה עצמית ו… היי! מי אמר שזה לא מוסרי לאהוב ולהעריך מישהו רק בגלל שאנחנו במקרה רואים דרך העיניים שלו בדרך כלל? :)