תשובה חדשה לשאלה ישנה

אם היה לי שיער צהוב ושקל על כל פעם שמישהו שאל אותי כמה זמן אני עושה מדיטציה ביום, הייתי דונאלד טראמפ. התשובה שלי כמעט תמיד הייתה 20 דקות, לפעמים שעה, ובימים שהגזמתי… לא נהרוס את החידה ;)

אבל בימים האחרונים יש לי תשובה שונה. אז כמה זמן ביום אני עושה מדיטציה? כמה שצריך.

כמובן ששואלים אותי כל הזמן כמה צריך לעשות באופן כללי, או מה המינימום. אם בן/ בת הזוג שלכם היו שואלים אתכם, "מה הזמן המינימלי שאני צריך לבלות איתך כדי שתהיה שמח?" הייתה עולה לכם נורה אדומה. בשבילי, מדיטציה היא זמן האיכות שלי עם עצמי, עם הנשמה שלי. אולי לא כדאי לשים טיימר?

אני מדמיין את משה עם 'הסנה הבוער'. אלוהים היה מתחיל להסביר לו מה הוא צריך לעשות: "לך אל מצריים…" ואז הטיימר היה מצלצל, ומשה היה אומר: "וואי נשמע טוב, שמעתי גם המחירים שם פצצה עכשיו, אני אברר על טיסות. תודה! ביי."

היום עשיתי מדיטציה ואחרי 20 דקות הרגשתי מעולה, מוכן ליום. אבל עוד לא הגיע הזמן לסיים. אז לחצתי על Snooze חח אחרי 30 דקות התחלתי לקבל כמה הוראות מאוד אישיות וספציפיות בנוגע לבריאות שלי ולכל מיני תחומים אחרים בחיי. אחרי 50 דקות העיניים שלי נפקחו מעצמן, הרגשתי מדהים, בריא, מלא באנרגיות ומלא בבהירות ובביטחון.

אז כמה זמן צריך לעשות מדיטציה? אני לא יודע. אתמול המדיטציה שלי נמשכה חצי שעה, וגם שלשום. כמו בפגישה עם בן אדם אהוב, כל פגישה מביאה איתה הפתעות, מתנות, צרכים, סיפורים, בקשות וכו'. זה אישי, ומשתנה.

על מחשבות אובדניות (תרתי משמע)

אני אוהב להעלות פוסטים וסרטונים שאקטואליים בשבילי כי אז הם יוצאים הכי אמיתיים, מהלב. והפעם זה לא שונה :) זוהי לא קריאה לעזרה אלא שיתוף, שאני חושב שיכול לעזור להרבה אנשים. כמה מהמושגים פה אולי יהיו זרים ולא מובנים לאנשים שלא נחשפו לרעיונות של ספיריטואליזם אז אתם מוזמנים לשאול :)

*** אה כן, Spoiler Alert ;)

מתתי הרבה מאוד פעמים בחיים האלה. וזה יכול להישמע כמו משפט מוזר אבל אני כבר אסביר. אני לא חושב שבני אדם הם אחד. אנחנו הרבה, קהל שלם בתוך גוף יחיד. אנחנו רגילים לחשוב על ה"מצבים" השונים שלנו כמצבי רוח אבל כמה מורים רוחניים דיברו על זה שכל 'מצב רוח' הוא כמו בן אדם שונה לגמרי. בואו נבחן את זה רגע:

שמתם לב שכשאתם בדיכאון שפת הגוף שלכם שונה, הפיזיולוגיה שלכם שונה, רמת האנרגיה שלכם שונה? שמתם לב שאתם רוצים דברים שונים ולא-רוצים דברים שפעם רציתם? שמתם לב שאתם זוכרים רק דברים רעים? שכל תפיסת העולם שלכם שונה? אוצר המילים משתנה, האנשים שאתם מגדירים כחברים ועוד הרבה.

ניסיתי לשמור את זה קצר אבל שימו לב כמה השתנה ובחנתי כאן רק רגש אחד (וגם אותו בצורה מאוד כללית. הרי "דיכאון" יכול להתבטא במאות צורות שונות אצל כל אינדיבידואל.). הדבר נכון גם לרגשות "חיוביים"/ נעימים.

אבל זה לא עובד רק עם רגשות. למעשה, בכל רגע שאנחנו מאמינים ברעיון מסויים, אנחנו כאילו הופכים לאדם שונה (בין היתר, כל מחשבה או רעיון מעוררים אצלנו רגשות). אמונה ברעיון או מחשבה נקראים "הזדהות". המשמעות של הזדהות עם מחשבה או רעיון היא בלבול של הזהות שלנו עם המחשבה. לדוגמה, אם הצעתי למישהו לצאת איתי והוא אמר לא, לא קרה לי שום דבר פיזי. אבל הסכנה היא שאני עכשיו אזהה את עצמי כ"זה שנדחה."

או, יכול להתעורר בי רצון להרוויח יותר כסף, וזה בסדר. אבל יש בעייתיות בלחשוב על עצמי כ"זה שרוצה מיליון דולר." כי עכשיו זו לא מחשבה, רעיון, או רצון - זה הפך לזהות שלי. ומה יקרה אם אני אחשוב שמישהו מאיים על הסיכויים שלי להרוויח יותר כסף? או מה יקרה אם מישהו ירצה אותי ואני חושב שאני הוא "זה שנדחה." אז אני ארגיש כאילו שמאיימים על החיים שלי.

יש אינספור זהויות כאלה שאספנו לאורך החיים. כל מיני מחשבות, רעיונות ואמונות שאנחנו מזוהים איתם, חושבים שהם אנחנו. " אני זה שמאמין בזה, רוצה את זה ומרגיש ככה וככה." כל אחת מהזהויות האלה שירתו אותנו בשלב מסויים אבל מגיע רגע שהן כבר לא משרתות אותנו. למשל, אולי הרגשנו בודדים בתור ילדים, וכשנפלנו בטעות כולם צחקו והרגשנו טוב כי קיבלנו תשומת לב. הילד יכול להגיע למסקנה שלעשות עצמו צחוק זו דרך לקבל אהבה. זו הופכת להיות הזהות שלו. "אני הוא זה שעושה מעצמו צחוק בשביל לקבל אהבה." אבל הוא לא מודע לזה.

כשהוא יתבגר, לאט לאט הוא יתחיל לשים לב שהאסטרטגיה הזו לא משרתת אותו. שהיא כבר לא עובדת כמו פעם. כאן הוא יתחיל לחוות משבר זהות. יכול להיות שהוא תיכנן את כל החיים שלו סביב זה. הקריירה שלו מבוססת על זה, כל החברים שלו, התחביבים שלו וכו'. כאן מגיע הרגע הקריטי. משהו בתת מודע שלו מזהה שהזהות הזו כבר קטנה עליו, ושהוא יכול להתגבר אל מעבר לה.

הזהות שלו תתחיל להרגיש חסרת טעם וכאן מגיעות המחשבות האובדניות. אנחנו משנים את דעתנו עשרות פעמים ביום לפעמים אבל אלו מחשבות שאנחנו רואים כחסרות חשיבות. אבל כשזוהי מחשבה/ אמונה שאנחנו מזוהים איתה, אנחנו עלולים לחשוב ש-אנחנו- רוצים למות, ש-בנו- כבר אין טעם, ש-לנו- אין עתיד. אנחנו בסך הכול מבלבלים בין עצמנו לבין הזהות השקרית שלנו, האגו.

הניסיון שלי הוא שכשאני מפסיק להיאבק ומשחרר - מתקיים מוות קטן. מוות של מי שחשבתי שאני. אבל הסבל האמיתי הוא ההתנגדות לשינוי. כאן אנו חווים דיכאון ופחד ובלבול. מתתי כמה פעמים בזמן האחרון.

"אייל שהסיוט הכי גדול שלו זה להיות כמו כולם". "אייל שרוצה להיות מפורסם ומצליח." "אייל שמפחד שיראו אותו אבוד." ועוד כמה ;)

עדיין יש בי את הרצונות והפחדים האלה וזה בסדר, כמובן - הנקודה שלי היא ששכבה בהזדהות שלי איתם "מתה" (ויש עוד כמה שכבות ;) ). בכל מקרה, הרבה פעמים, ההזדהות שלנו עם תשוקה היא זו שעומדת בדרכנו להשיג אותה. ולמקרה שזה לא היה ברור, אסכם את הפוסט:

מהניסיון שלי, תמיד שכשחוויתי מחשבות אובדניות, זה לא הייתי אני שרצה למות, אלא דפוס מחשבה שרצה למות, שראה שהוא מיותר. אמונה שכבר לא שירתה אותי שרצתה לגאול את עצמה מייסוריה וכו'. ובגלל זה, זה תמיד עובר. אפילו אם תוך כדי זה לא נראה ככה. אני לא יודע אם הפוסט הזה יעזור למישהו, כי אני מכיר את הקונספט הזה כבר כמה שנים ואני עדיין שוכח אבל היי - אפשר לנסות חח

בתמונה: הגיבור של הסרט "פייט קלאב" (שהוא חסר שם, כמו התודעה שלנו) מתאבד, אבל מי שבאמת מת הוא טיילר - האגו, הזהות האלטרנטיבית שהוא יצר בשביל להשתחרר מהשגרה הלא-מספקת שלו. אבל כמו שהוא אומר לו כמה שניות לפני - הוא כבר לא צריך אותו ^^

❤️🙏

הטעות הכי גדולה שאנשים עושים עם קואוצ'ינג (ואיך להימנע ממנה)

דמיינו שאתם צריכים להסביר למישהו על תחום שאתם *ממש* מבינים בו. תבחרו תחום פרקטי, כמו אימונים, העבודה שלכם, או אפילו בישול/ שופינג. והוא מתחיל מאפס. אם תסבירו את כלללל מה שאתם יודעים כנראה שהוא יאבד אתכם.

או שהוא בכלל לא יזכור מה היה השלב הראשון. הוא עלול להרגיש שכל העניין גדול עליו או מסובך מדי. או שזה לא בשבילו. אין לו זמן. יותר מדי מחוייבות וכו' וכו'. יצא לי ללמד הרבה אנשים בתחומים שונים ומה שלמדתי זה לא לנסות להפיל על אנשים את כל מה שאני יודע אלא לתת להם רק את הצעד/ים הראשון/ים. כי מה שלמדתי מניסיון (גם אתם למדתם את זה במקרה?) זה שאם אני מספר להם על כל השלבים, הם לעולם לא יתחילו.

אז פתרנו את הבעיה הזו. כל הכבוד! אבל אז, כמו בחיים, כשפותרים בעיה אחת, אנחנו נתקלים באתגר הבא (אחרת איך נהיה מאסטרים?). האתגר הבא הוא שהתלמיד/ המאומן המתחיל ייתקל בבעיה, או בקושי. וזה בטוח יקרה. כי זה חלק מהתהליך.

הביטו רגע בגרף שבסרטון (3:50). זהו גרף ההצלחה. הוא מתאר התפתחות של חברות, של מניות ושל הרבה דברים אחרים. הנפילות, הכשלונות והטעויות הם חלק ממנו. הם חיוניים להצלחה ולהתקדמות, אבל על זה בפעם אחרת.

המתאמן החדש ייתקל באתגרים והטעות שהרוב עושים (מניסיון) היא זו: הם חושבים לעצמם: "המורה/ הקואוצ'ר טעה." או "זה לא בשבילי. זה לא עובד. אני צריך משהו אחר. המורה לא טוב וכו'."

אלו המסקנות שרוב האנשים מגיעים אליהם וקולם יותר לא נשמע. הם לא יוצרים קשר כי הם מניחים שמה שהמורה נתן להם את כל מה שהיה לו לתת, את כל מה שהוא יודע.

אני תמיד משתדל להניח שאם מישהו נתן לי עצה, או לימד אותו משהו - אז קיבלתי 1% מהידע שלו. יש לו עוד הרבההההה להציע לי. התשובה היא תמיד לחזור. לחזור עם הבעיה, לחזור עם הקושי. בוא ניקח דוגמה:

אני אשלח מישהו לעשות מדיטציה והוא יגלה שהוא לא עשה שום דבר אחר חוץ מלחשוב. מה שהוא לא יודע זה שאין אדם שלא חושב בזמן מדיטציה. כל הפואנטה במדיטציה הוא לחשוב, בשביל להתאמן בלהחזיר את תשומת לנשימה (תלוי במדיטציה.) ומשתפרים בזה עם הזמן - הרעיון הוא להמשיך לתרגל. אבל הוא לא לעולם לא ישמע את זה. הוא יפסיק ולא ייצור קשר.

אולי אדבר עם מישהו על החשיבות של לקרוא ספרים. אבל הוא יגלה שהוא סיים את הספר והוא לא זוכר ממנו כלום. שלא לדבר על ליישם. אבל מה שהוא לא יודע זה שעצם התובנה הזו תגביר את הריכוז שלו בפעם הבאה. ספרים טובים נועדו שיחזרו אליהם מכיוון שאנחנו מסוגלים לקבל מספר (או מכל יצירת אומנות אמיתית) רק מה שאנחנו מוכנים לו. יש ספרים שקראתי 20 עם והרבה שקראתי 3-5 פעמים. הוא לא ישמע את זה כנראה.

אולי נקבע שהוא הולך להתחיל לאכול בריא. הוא יתחיל אבל יגלה שזה לא טעים לו: "החיים קצרים ויותר חשוב לי להנות מהדברים הקטנים, כמו אוכל, מאשר להיות בריא." אבל מה שהוא לא יודע זה שתוך 20-30 יום בלוטות הטעם מתרגלות ואוכל בריא הופך להיות אפילו יותר טעים ממה שאוכל-לא-בריא היה אי פעם. (משהו שהרבה אנשים לא יודעים… אם תרצו לשמוע על זה עוד, דברו איתי ;) )

אלה היו שלוש דוגמאות לקשיים שאדם יכול להיתקל בהם כשהוא מתחיל משהו אבל יש עוד אלפים לאורך הדרך. ואי אפשר לדעת במה אדם ייתקל, אז לא רלוונטי לנסות להזהיר אותו מראש ברוב הפעמים. הפיתרון - לחזור ולשאול, להציג את הבעיה. אתם תופתעו ;)

(הצגתי צד אחד של הפיתרון. הפיתרון של נותן העצה/ הקואוצ'ר הוא ליצור קשר אחרי כמה ימים מתוך ידיעה שהאדם נתקל בקושי.)

*התוכן במאמר מצומצם בשביל לשמור על האורך. צפו בסרטון לעוד.