מה הסטנדרט האמיתי שלנו לאושר ולסיפוק - ניסוי חברתי

אז בחודש האחרון העברתי להרבה אנשים תהליך שנקרא The Completion Process. הקומפלישן פרוסס הוא שיטה לריפוי טראומות ילדות. כשמרפאים את הטראומה, חווים שינויים משמעותיים בחיים שלנו בהווה.

באחד מהשלבים בקומפלישן פרוסס, חוזרים לאירוע הטראומתי שחווינו בילדות ומופיעים שם בדמותנו הבוגרת - אנחנו כאילו חוזרים בזמן כדי לעזור ולתמוך בילד שהיינו בצורה שהוא כל כך היה צריך אז.

בשלב הזה, אנחנו פרקטית האלוהים בעולם הזה, העולם הפנימי שלנו ולכן אין שום דבר שמגביל אותנו חוץ מהדמיון שלנו. אז אחרי כל מיני דברים אחרים שעושים בסיטואציה אני אומר לאנשים:

"עכשיו תשתמשו בכוחות הבלתי מוגבלים שלכם כדי לגרום לילד שהייתם להרגיש *כמה שיותר טוב* בתוך הזיכרון."

כעבור לא יותר מכמה דקות, בדרך כלל, האדם יאמר "סיימתי", או "זהו", ואז אני שואל אותו:

"איך הילד מרגיש עכשיו מ1 עד 10?".

מה אתם חושבים שאנשים עונים? אחרי שהם חזרו בזמן בשביל לעזור לילד שהם היו בסיטואציה טראומטית ואחרי שנאמר להם שאין להם שום גבולות חוץ ממה שהם יכולים לדמיין?

בדרך כלל אנשים עונים לי מספרים בין 4-7. וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.

ההבנה הנוכחית שלי היא שאנשים באופן אינטואיטיבי מביאים את הילד הפנימי שלהם להרגיש כמו שהם מרגישים בהווה, וזה בדרך כלל "בסדר", פחות או יותר. להרגיש אושר או אהבה מטורפים זה לא באזור-הנוחות-הרגשי שלהם (ידעתם שיש אזור נוחות רגשי? P:).

אזור הנוחות הזה כל כך חזק שאחרי שהם עונים לי, אני שואל אותם: "ומה צריך לקרות כדי להביא את הילד ל10/10?".

כעבור זמן קצר הם עונים לי בחיוך מסופק, "זהו".

אבל כשאני שואל אותם איך הילד מרגיש עכשיו מ1 עד 10, הם הרבה פעמים עונים לי 8 או 9. בקיצור, ההרגל חזק ;)

עוד תופעה שכיחה שאולי תעורר מחלוקת (ובגלל זה היא כל כך שכיחה) היא שאנשים נמנעים מלבטא כעס, על רמותיו וסוגיו השונים.

הניסיון שלי הוא שבחוויות טראומטיות שבהם הילד מרגיש חוסר אונים קיצוני, וחווה זעם עצור (מפחיד לבטא אותו) ורצון לנקום - חייבים לתת לו לחוות ולבטא את זה, בזיכרון עצמו.

ההבנה שלי היא שאפשר לחלק את הרגשות שלנו למעין סולם, שבתחתיתו הרגשות הכי פחות נעימים, כמו ייאוש, אימה, פחד וכו', ולמעלה אושר, אהבה, יכולת ומסוגלות וכו'. באמצע נמצא רגשות כמו שיעמום או תקווה.

כמו בסולם, אי אפשר לדלג לגמרי על השלבים התחתונים. כלומר, אם מישהו נמצא בחוסר אונים, הוא יצטרך לדרוך, אפילו אם לרגע, על הלשבים של כעס, נקמה וזעם בדרך לשלווה, אושר ואהבה.

אם נגיד שהרגשות והרצונות האלה 'רעים', לא ניתן לעצמנו לעבור *דרכם* ולא נחווה אושר אמיתי. אלה שלא נותנים לעצמם אפילו לחשוב ולדמיין את הדברים הללו, מסתכנים בהתפרצות חסר שליטה שלהם בחיים האמיתיים.

באחד מהפעמים שהעבירו לי את הקומפלישן פרוסס הילד הפנימי שלי חווה כל כך הרבה פחד וחוסר ביטחון שהדרך היחידה לגרום לו להרגיש בטוח הייתה לירות בזה שהפחיד אותו. אבל אחרי שהוא נרגע מהאיום, הוא ביקש שנחזיר אותו לחיים.

חוסר אונים -> זעם -> שלווה -> חמלה.

ראיתם? טיפוס קלאסי בסולם ;) כמובן, הטיפוס, אידיאלית, מתנהל מחשבתית ולא בחיים האמיתיים :)

תודה על הקריאה :)

מה הסטנדרט שלכם לאושר? ;)

בלוג - להיזהר במשאלות שלנו?

לפני שבועיים קראתי את 'המסע' של ברנדון בייס. מסופר שם על אישה שהתגלה לה סרטן ושהחליטה (והצליחה) לרפא אותו לבד, על ידי ריפוי רגשי של הילד הפנימי שלה.

למי שלא יודע, זהו סיפור לא-כל-כך נדיר בעולם הרוח/האלטרנטיבי, ולכן אמרתי (קצת בציניות) "יאללה, שגם לי יהיה סרטן, אני ארפא אותו תוך שתי שניות על ידי מה שאני כבר עושה ואז אני אכתוב על זה ספר!".

לפני שבוע וקצת הופיעה לי בלוטה כואבת בבית השחי השמאלי. למעשה, זה קורה לי כל כמה חודשים מאז שאני נער, כך שלא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות חוץ מתסכול קל.

אבל הפעם הבלוטה צמחה למימדים גדולים מאי פעם - בערך 4 סנטימטרים בקוטר, והייתה אפילו קצת יותר כואבת ורגישה מאי פעם.

בשלב זה אגיד שאין לי מושג אם זה באמת גידול, כי לא בדקתי את זה ואני לא אבדוק את זה (הבריאות שלי מיטבית כבר הרבה שנים ואני לא אתחיל להיפגש עם רופאים לספורט חח). לכן, מכאן אתם מוזמנים לקרוא את זה כבלוג, ועל הדרך אולי תשמעו קצת דברים חדשים על גישות של רפואה אלטרנטיבית :)

בכל מקרה, עדיין לא ייחסתי לעניין חשיבות גדולה מדי, למרות שכבר כמה ימים אני מתבדח שיש לי סרטן. (גם אם היו מאבחנים לי אחד כזה, לא הייתי נלחץ יותר מדי בגלל תפישת העולם שלי).. רק הרגשתי עצבנות ותסכול בכל פעם ששמתי דאורדורנט (כי זה כאב), ולא יכולתי (עדיין) להרים ולמתוח את היד עד הסוף בלי להרגיש מתיחה לא-נעימה מסויימת. אה, והתחילה להופיע בלוטה קטנה גם בצד ימין.

שלשום, בלי קשר לכל העניין, יצרתי קשר עם מרקוס, חבר טוב מגרמניה שפגשתי באמסטרדם לפני 4 שנים, בסדנה של Teal Swan. הייתי אז באחת מהנקודות הנמוכות ביותר בחיי ותליתי את כל התקווה שלי בסדנה. אבל ככל שהסדנה התקדמה ולא חוויתי פריצת דרך, חוויתי יותר ויותר ייאוש. בסוף הסדנה, משהו בי כמעט מת מבפנים.

כולם התחילו להיפרד אחד מהשני ופתאום נתקלתי במרקוס, שפגשתי כחלק מתרגיל יותר מוקדם בסדנה. הוא שאל אותי "מה קורה?".

מרקוס היה כבר בשלב הזה מטפל מוסמך בשיטה של טיל סוון, The Completion Process, שיטה של ריפוי טראומות ילדות, והחזקת מרחב ונוכחות היו לו טבע שני, בעיקר בגלל אתגרים וקשיים עצומים שהוא חווה בחיים שלו.

כשהוא שאל אותי 'מה קורה?', הבטתי לו בעיניים וראיתי שהוא 100% איתי. שהוא באמת שואל, שהוא מתעניין. נראה לי שמעולם לא הרגשתי ככה עם מישהו ולכן פשוט התפרקתי במקום. פרצתי בבכי של חצי שעה מול כולם, שבהם הוא התחיל להדריך אותי בקומפלישן פרוסס באופן ספונטני. זה היה מדהים, וכמובן ששמרנו על קשר.

אתמול הוא עשה ל ישוב את הקומפלישן פרוסס, ותוך כדי התהליך יד שמאל שלי לא הפסיקה להתכווץ לקפוץ 'לכל עבר' בפראות. חוויית הילדות שעשינו עליה כללה רגשות חזקים של כעס עצור חוסר אונים. חוויתי שחרור גדול, הודיתי לו, והמשכתי ביומי כרגיל. (כמה שעות אחר כך, 'חוק המשיכה' זימן לי להעביר למישהו את הקומפלישן פרוסס על חוויה דומה מאוד.)

היום כשקמתי, לפני שעה וחצי למעשה, הופתעתי לגלות שהבלוטה התכווצה קצת ושהיא פחות כואבת.

לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות - התארגנתי כרגיל, כיוונתי את הטיימר לשעה והתחלתי לעשות מדיטציה כמו בכל בוקר. אבל משהו במדיטציה היה מסקרן.

תוך כדי שאני נושם עמוק ומשחרר, הרגשתי דגדוגים בבית השחי השמאלי, ואף על פי שניסיתי לשחרר גם את הסקרנות הייתי חייב להסתכל ולגעת. ו...הפלא ופלא - הבלוטה נהייתה קטנה יותר, רכה יותר ופחות כואבת ממש 'מול עיניי' (לא באמת ויזואלית, אבל 'עם כל רגע שעבר').

איך אני מסביר את כל העניין? אני לא יודע. אבל הנה תאוריה.

בחוויה שלי מהילדות היו רגשות של זעם עצור וחוסר אונים להביע אותו. זעם מתקשר ל'הרמת יד' והחוסר אונים משאיר אותה למטה, דבוקה לגוף. בגלל המסרים הסותרים, שום דבר לא קורה ולכן הפקודות שניתנות ליד נתקעות בה, קצת כמו חשבון אימייל שלא פותחים שנים ומצטברים בו אלפים של אימיילים. כל האנרגיה הזו שנתקעת הופכת לגידול כזה או אחר. כשמחררים את החוויה השורשית שגורמת למסרים הסותרים האלה להינתן, הגידול נעלם לאט לאט (או מהר מהר) מפאת חוסר צורך.

איך מסכמים את הפוסט הזה? קרדיט לאלוהים על עוד פלוט-ליין-סיטקומי כתוב היטב :)

יום נפלא ומלא בים וטבע לכולם (חוץ למי שלא רוצה) :)

תרגום ותמלול של קטע שממש אהבתי של מרשל רוזנברג, היוצר של "תקשורת מקרבת/לא-אלימה" על כסף

אבל לפעמים קשה כשאין כסף. לדוגמה, רציתי לעשות עבודה כלשהי במזרח התיכון. רציתי להציע את הסמינר שלנו לפלשתינאים ולישראלים. אבל לא היה לי כסף בכלל. שאלתי את עצמי, איך אגיע לשם?

אז הלכתי לשווייץ. ודיברתי בג'ירפית (תקשורת מקרבת/ לא-אלימה) עם המנהל. אמרתי לו, "אני מתערב איתך שאם היית מכיר את סוג העבודה שאני עושה, והיה לך מושב פנוי במטוס... היית רוצה לתת לי מושבים חינם במטוס." והאדם ענה, "אה?... אני חושב שעדיף שתדבר עם הבוס שלי..."

אז הלכתי למנהל שלו ואמרתי, "אני מתערב איתך שהיית נהנה לתת לי מושבים בחינם אם היית יודע איזו עבודה אני רוצה לעשות."

הוא אמר, "איזו מין עבודה אתה רוצה לעשות?". אז אמרתי לו.

הוא ענה, "מה בנוגע לזה: מה אתה אומר שאם תאמן את צוות הדיילים שלנו, אז ניתן לך את המושבים בחינם."

אמרתי, "המממ... אני אוהב את הרעיון הזה! אבל תוכל קודם כל לתת לי את המושבים? כי אני ממהר להגיע לשם..."

הוא אמר, "אין בעיה."

אז קיבלתי הרבה מושבים כדי לבצע את העבודה שלי, ובלי שום כסף. וכולם היו מרוצים.

חוץ מאישה שישבה לידי במטוס יום אחד... כשהדיילת ראתה אותי יושב, קורא את העיתון שלי במטוס ומחכה להמראה, היא ניגשה אליי ואמרה, "איפה הג'ירפה שלך?". היא הייתה בסמינר שלי. האישה שלידי הביטה בי... כנראה שהיא לא הייתה רגילה לשאלות בסגנון הזה... ועניתי בכנות... אמרתי, "היא בתא המטען עם הזאב שלי." עכשיו האישה נראתה כאילו שהיא רוצה לרדת מהמטוס!

אז כן, לפעמים זה מוזר כשאין כסף... אבל זה עדיין הרבה יותר כיף מלעשות אי פעם משהו שאינו משחק.

שאלה של משתתף: (3:55)

אני מרגיש קצת חלוק בנוגע לנושא של כסף. מצד אחד זו אסטרטגיה טובה למלא צרכים. מצד שני, אני לא רוצה לסכן את היותי חי (ההרגשה שהוא חי באמת). האם תוכל לתת לנו עצה...? איך אתה למדת לראות כסף בין שני הקצוות האלה?

התשובה של מרשל:

אהה זה קל, כן... הרשה לי לתת לך תרגול מהיר באיך להשתמש בכסף בדרך של ג'ירפה (תקשורת מקרבת/ לא-אלימה). שלוש נקודות:

1. ראשית, לעולם אל תשלם כסף על שום דבר.

2. לעולם אל תגבה כסף על שום דבר.

3. שנה את המושג של "שווי". תוציא מהראש שלך שדברים 'שווים' סכום כסף מסויים.

אז בואו ניפטר מהמילה "לשלם". אנחנו לא רוצים אי פעם 'לשלם' כסף. לעולם אל תשלם כסף על שום דבר. תן כסף! תן אותו כדי לשרת את החיים בצורה שבה אתה רוצה לשרת.

שנית, לעולם אל תגבה כסף על שום דבר שאתה עושה. בקש כסף! בקש מאנשים כדי לעזור לך לעשות את העבודה שאתה רוצה לעשות. אל תאמר לעולם, "אתן לכם מה שאני חושב שהוא שווה-ערך רק אם תתנו לי כסף."

אמרו, "אשמח לתת לכם מה שאני מציע, ואני אשמח אם תתנו לי כסף, כדי שאוכל להמשיך לתת לאחרים."

[בתגובה לאישה בקהל שאמרה שהיא לגמרי הבינה וביקשה הבהרה:]

לדוגמה, אישה התקשרה אליי כי היא קיבלה עליי המלצה מהרופא שלה. הרופא ידע על ספר שכתבתי בשביל ילדים עם בעיות למידה. לילד שלה היו בעיות בבית הספר והיא פחדה פחד מוות בגללו. אז עניתי לטלפון ואמרתי, "שלום, מדבר מרשל רוזנברג." והיא אמרה:

"הרופא שלי הפנה אותי אליך. הייתי רוצה לדבר איתך בנוגע לבן שלי. יש לו בעיות בבית הספר."

אמרתי לה, "מעולה, מתי תרצי לבוא?"

היא היססה ואמרה, "הממממ... לפני... לפני שאענה על זה... אני צריכה לשאול אותך שאלה."

מה הייתה השאלה לדעתכם?

[הקהל: "כמה זה עולה?!"]

האם אתם רוצים לחיות בעולם שבו אנשים שברשותם משהו שיכול לעזור למשפחה של מישהו אחר - נותנים אותו רק אם נותנים להם כסף? אתם רוצים לחיות בעולם הזה? שבו אנשים מתים בעודם מועברים מבית חולים אחד לאחר אחרי תאונה - כי לא היה להם מספיק כסף בשביל בית החולים הראשון? אז שולחים אותם מבית החולים הפרטי לבית חולים ציבורי?

האם אתם רוצים לחיות בעולם שבו משתמשים בכסף בצורה כזו?

אז לעולם אל תגבו כסף. אל תעשו שום דבר עבור כסף. תבהירו את זה לעצמכם - לעולם אל תעשו שום דבר עבור כסף.

השיגו כסף כדי לעשות את מה שאתם רוצים לעשות. אתם רואים את ההבדל?

עשו את העבודה שממלאת את הצורך שלכם במשמעות. ותשיגו את הכסף שאתם צריכים בשביל לעשות את זה. אבל לעולם אל תעשו שום דבר בשביל כסף. החיים קצרים מדי. אז אני מבקש כסף. אני לא גובה.

אני נותן כסף כדי לעזור לאנשים לעשות את מה שהם רוצים לעשות. אם מה שהם עושים מעשיר את החיים שלי, אני רוצה לתת להם כסף כדי שהם ימשיכו לתת את זה לאחרים.

שאלה של משתתפת: (11:20)

יש לי שאלה פרקטית מאוד, כי אני לא מבינה את זה ואני לא יכולה לתרגם את זה למצב שלי. אני עובדת כפרילאנסרית בחברה לויטמינים. המוצרים טובים מאוד, הם שיפרו לי ממש את הבריאות, ואני ממש רוצה לדבר על זה עם כולם. אבל אני לא יכולה לתת את המוצרים האלה כמתנה לכולם..  אני צריכה לשלם עליהם. אני לא יכולה ללכת לחברה ולהגיד, "אני צריכה את המוצרים האלה כי אני רוצה לעזור למישהו". המשימה שלי מבחינתי היא להראות כל מה שאפשר להשיג באמצעות מוצרים כאלו. אני נותנת לכולם הזדמנות להשיג אותם באותם מחירים שאני מקבלת. אבל כמישהו אומר שהוא היה רוצה את המוצרים האלה אבל אין לו כסף עבורם, אני בבעיה. איך אני יכולה להתנהג במצב הזה?

התשובה של מרשל:

הנה הניחוש שלי: ולא משנה מה את עושה, כל עוד זה משרת את החיים - ואני רואה שאת בטוחה מאוד שזה משרת את החיים. זה מה שאני הייתי אומר לאדם הזה, "אני שומע את הבעיות שאתה חווה. יש לי ביטחון רב שהגלולות האלה יעזרו מאוד לבריאות שלך, והייתי רוצה לתת לך אותן. ואני יכול לתת לך אותן, כי אנשים אחרים שהפיקו מהן תועלת נותנים לי כסף כדי שאוכל להמשיך לתת אותן לאחרים. אז הייתי רוצה שתגיד לי אם היית נהנה לתת לי סכום כסף כלשהו כדי שאוכל להמשיך לתת את זה לאחרים? אבל לפני שאתה עונה על השאלה הזו, האם תאמר לי מה שמעת (הבנת ממה שאמרתי)?"

"אתה חולה נפש?"

"אני מנחש שזו הפעם הראשונה שאתה נקלע לשיח מהסוג הזה בנוגע לכסף..."

"זה מוזר!"

אז זה עלול לקחת לי שלוש שעות לפני שנגיע להבנה, כי התפישה כל כך שונה...

פעם, כשהייתי בסן דיאגו, קליפורניה, דיברתי עם האישה שהסכימה לנהל את לוח הזמנים של העבודה שלי שם. ביקשתי ממנה שכשאנשים מתקשרים לקבוע פגישות אישיות, לקבוע שעה לכל אחד. בפעם הבאה שהגעתי, ראיתי שהיא נתנה לכל אדם שעתיים. אמרתי, "אני, למה שעתיים? ביקשתי ממך שעה אחת."

היא אמרה, "בפעם האחרונה שהיית כאן, שמתי לב שלקח לך שעה אחת לעזור לאדם ושעה אחת להסביר איך אתה משתמש בכסף."

אבל הניסיון שלי הוא שכשאנשים באמת מבינים את זה, הם בדרך כלל נותנים לי 40% יותר מהסכום שאני מבקש. אבל אפילו חשוב יותר, הם נהנים לתת לי את הכסף! כי הם יכולים לראות שיכולתי לתת להם שירות רק בגלל שאנשים נתנו לי מספיק כסף בשביל לנסוע ולטוס, ובשביל שיהיה לי כסף לתת עבור מה שאני צריך כדי לתת את השירות שלי."

אז זה לא קל לדבר עם אנשים בנוגע לזה. עבדתי עם חברה בשווייץ. אחד מהמנהלים הזמין אותי לעבוד איתם. ובזמן שהייתי במשרד ודיברתי עם המנהל הזה. הוא אמר, "מעולה, אני אשמח שתעבוד איתנו. כמה אתה גובה?". והסברתי שאני לא גובה, "אני אשמח להגיד לך כמה הייתי רוצה לקבל... והייתי שמח לדעת כמה תהנה לתת לי. ואם יש קונפליקט, אני בטוח שנצליח להסתדר."

הוא אמר, "חשבתי שתגיד משהו בסגנון הזה כששמעתי אותך בכנסייה שלי. ואני אוהב את זה מאוד! אבל בחברה הזו, אם אלך לממונים עליי, הם פשוט ירצו לדעת את המחיר שאתה גובה! אני לא יודע איך להסביר להם את זה..."

אמרתי, "תראה, אני אגיד לך כמה הייתי רוצה. איך שאתה רוצה להתנהל עם הכסף בחברה שלך, זה העסק שלך..."

הוא אמר, "אוקיי, אוקיי. כמה היית רוצה?". אמרתי לו, והוא אמר, "אהה, זו בעיה. אם אלך לממונים עליי ואגיד להם שזה מה שהיית רוצה, הם יחשבו שאתה לא שווה כלום! רוב היועצים שלנו גובים פי שלושה מזה!"

אמרתי, "תראה, אם אתה רוצה לתת לי פי שלושה מזה, אני אקבל את זה... אבל אני רק צריך שתדע שאני לא עושה שום דבר בשביל כסף. אני יכול לעשות את זה בחינם עבור החברה שלך, כי אנשים אחרים נותנים לי כסף." אז הם נתנו לי פי שלושה ממה שביקשתי.

אבל אנשים מסויימים שאין להם כסף, מבקשים ממני לתת להם כסף כדי שהם יוכלו להשתמש בשירותים שלי! אז בהרבה מהארצות שאני הולך אליהן, לפעמים אנשים רוצים שאני אתן להם כסף כדי שהם יוכלו לבוא לסדנה, ועדיין להאכיל את המשפחה שלהם. כי אם הם יבואו לסדנה שלי, המשפחה שלהם לא תאכל באותו יום...

אז בסיירה לאון, לדוגמה, אני נותן לאנשים כסף כדי לבוא לסדנה. ואני מסוגל לעשות את זה כי אנשים במדינות אחרות נותנים לי כסף.

[מחיאות כפיים רמות]

אז לעולם אל תעשו שום דבר בשביל כסף. עשו מה שממלא את הצורך שלהם במשמעות, ותבקשו את הכסף שאתם צריכים בשביל לעשות את זה.

שאלה של משתתפת: (22:45)

מה אם קיבלתי משהו שחשוב לי מאוד, ואני רוצה לתת משהו בחזרה אבל אני לא מסוגלת לתת משהו בחזרה בערך כספי? ואני גם לא יודעת מה האדם האחר היה רוצה לקבל...

התשובה של מרשל:

כן... אני מנהל את השיחה הזו הרבה עם אנשים... באופן יומיומי! הם רוצים לתת לי מה שאני צריך כדי להמשיך לעשות את העבודה, אבל אין להם כסף. יש הרבה דברים שהם יכולים לעשות חוץ מלתת לי כסף... אז אני פשוט אומר להם מה הם יכולים לעשות שימלא את הצרכים שלי. אנחנו בדרך כלל מצליחים למצוא דרך כשזה המצב.

אבל לפעמים הדיאלוג הזה גורם לכאב רב לאנשים. פעם אחת בסדנה אישה אמרה לי, "אתה יודע, פשוט אין לי כסף, מרשל, ולכן אני לא נותנת לך כלום..."

"אוקיי..."

ובהפסקת הצהריים שנינו הלכנו במקרה לחנייה. הייתה לי מכונית קטנטנה, ולה הייתה מכונית עצומה! (צוחק) כמובן שלא היה לה כסף! המכונית הזו עלתה כנראה כל מה שהיה לה! והמכונית שלי הייתה במקרה ממש ליד שלה...

היא הסתכלה עליי. ואני הסתכלתי עליה. וצחקנו ממש...