המחמיא בסגולתו מחמיא

היום בזמן מדיטציה רוחו של אליעזר בן יהודה דיברה אליי (לא באמת, לאלה שכבר חושבים שאני משוגע) וקראה לי לחדש את השפה העברית. כולנו מכירים את "הפוסל במומו פוסל": הרעיון הוא שכשאתה שופט מישהו, דבר שבטוח לא מועיל לך, תעשה למבט שלך פרסה ותביט בעצמך.

התודעה היא כמו מקרן, והמציאות שאנחנו תופשים היא המסך. אם ראינו במישהו משהו פסול, המשהו הפסול היה צריך להיות אצלנו בפילם כדי שהוא ישודר על המסך. חשוב לדעת, אבל במטרה להביא מודעות ואחריות אישית, לפעמים כל מה שאנחנו עושים הוא ליצור בלבול ושיפוטיות כלפי עצמנו ו… היי! גם אנחנו בן אדם! מי אמר שזה מוסרי לפגוע במישהו רק בגלל שאנחנו במקרה רואים דרך העיניים שלו בדרך כלל?

הצד השני של המטבע הוא שכשאנחנו רואים משהו טוב במישהו, זה גם תמיד כי התכונה הזו נמצאת בתוכנו, לפחות ברמה מסויימת. לצורך העניין, בשביל להעריך יצירה מוזיקלית, אתה חייב להיות מוזיקלי בעצמך. בשביל להכריז שמישהו הוא חכם, היית חייב להבין קודם את מה שהוא אומר. נלך לדוגמה טיפה יותר מסובכת ואם יורשה לי להתחכם, אומר שאפילו בשביל להעריך יופי צריכה להיות בך פתיחות, אהבה מסויימת, ויכולת הערכה, ואלה, כמובן, דברים יפים מאוד. אין דבר יפה יותר מהערכה/ אהבה ;)

"המחמיא בסגולתו מחמיא" פוטר אותנו מקנאה באחרים, ומהתעללות מבן אדם, זה שאנחנו קוראים לו "אני" (בקרוב הצעת חוק להכרזה על זכויות ה"אני'' ועל הגנה של ''אני'ים'' מפני עצמם), ובמקום להחזיר אלינו שיפוטיות, מחזירה אלינו הערכה ואהבה עצמית ו… היי! מי אמר שזה לא מוסרי לאהוב ולהעריך מישהו רק בגלל שאנחנו במקרה רואים דרך העיניים שלו בדרך כלל? :)

ניסויים באהבה #2

פוסט המשך לקטע שכתבתי אתמול שכולל תובנות נוספות. התרגיל שתיארתי בפוסט הקודם (כדאי לקרוא בשביל להבין את מה שאני אכתוב פה), הוכיח לי דברים שכבר ידעתי (או לפחות שמעתי) ושיכולים להיות מאוד מהפכניים באיך שאנחנו תופסים את כל סוגי מערכות היחסים שיש לנו בחיים. אדבר על אבחנות בין כמה רגשות שאנחנו מכירים לבין אהבה.

געגוע≠אהבה

אני חושב שנהוג לראות געגוע כביטוי של אהבה אבל התרגיל הוכיח אחרת. כשהתגעגעתי למישהי ואז התרכזתי בדברים בה שאני אוהב (או שמעוררים בי אהבה), תחושת הגעגוע נפסקה. הנה כמה מחשבות על הסיבות לתופעה:

1 הגעגוע היה ביטוי של חוסר שביעות רצון מהמצב - מאיפה שאני נמצא, מאיפה שהיא

נמצאת ושאנחנו לא ביחד. כשהתחלתי להקל את עצמי לאהבה, האהבה התפשטה גם לקבלה (ואהבה) של המצב על כל פרטיו.

2. הגעגוע מלכתחילה לא היה לאדם, אלא החוויה הפנימית שקישרתי להימצאות בנוכחותו של האדם. כלומר, מלכחילה רציתי לחוות אהבה, וקישרתי את זה לבן אדם שכשאני נמצא בנוכחותו, קל לי למצוא סיבות לחשוב מחשבות של הערכה ואהבה.

באופן כללי, געגוע מצביע על מחסור (to miss) ואהבה היא תחושת מלאות - השניים סותרים אחד את השני.

קנאה≠אהבה

התרגיל מוסס את שני סוגי הקנאה: קנאה במישהו על הדברים שיש לו, במונח כללי, וקנאה במערכת יחסים רומנטית. נדבר על הסוג השני כי הוא יותר מעניין P:

כמו בגעגוע, הקנאה הייתה ביטוי של 'ויכוח עם המציאות', אומנם חריף יותר. ברגע שעשיתי את התרגיל על הבחורה, במקרה הזה, התמלאתי בתחושה של נתינת חופש ורצון בטובתה, אמון בה, בי, ובחיים בכלל ושחרור אוהב (של הקנאה והדאגה, ולא של מערכת היחסים).

ובכללי אמשיך ואומר את הברור מאליו: כעס הוא חוסר של אהבה - אי אפשר לאהוב ולכעוס באותו זמן מאחר שהם פעולות הפוכות של התודעה. אהבה היא התרכזות בכל מה שטוב וטהור באדם, וכעס הוא התרכזות ללא פרופורציות במשהו שלא מוצא חן בעינינו.

התרגיל גם "ריפא" חשש ופחד, מאחר שכל המנגנון של פחד הוא התרכזות בתכונות או באירועים שגורמים אי נוחות וניסיון להימנע מהם שוב. שמתי את המילה "ריפא" במרכאות מכיוון שהתרגיל לא פתר את הבעיה, הוא פשוט הפך אותה ללא רלוונטית.

על אבל לא אפרט, אלא רק אניח פה את המילה, ועל מיניות אולי בהמשך ;)

ניסויים באהבה

אז בשנים האחרונות עשיתי הרבה ניסויים בתודעה (בין היתר תרגול מדיטציה יומיומי 7 שנים ברצף) ובאהבה על צורותיה השונות, וכאן אפרט על אחד הניסויים האחרונים.

כבר שנים רבות שאני כותב כל יום גרסה מסויימת של יומן-הוקרת-תודה, כלומר לרשום את הדברים שאני מודה עליהם בחיי. בחודשים האחרונים התרגיל הפך לאתגר: לבחור כל יום מישהו או משהו ולכתוב עליו 12 דברים שאני אוהב בו (נישאר עם הדוגמה של בן אדם כרגע, אבל זה יכול להיות הגוף שלי, המצב הכספי שלי, עיר, מדינה…).

התרגיל גרם לי להיות יותר סבלני, אוהב, אכפתי ושמח בצורה מדידה וברורה לעין. בנוסף, בלי ששיניתי את ההתנהגות שלי, האנשים שביצעתי את התרגיל עליהם התחילו להשתנות בדרכים חיוביות ועוצמתיות ביחס אליי ובכלל.

אבל לפעמים הייתי מסיים 12 דברים ופתאום היה צץ לי בראש עוד משהו לכתוב, או כמה. ואז לפני חודשיים לקחתי אתגר חדש. בכל פעם שאצליח לעשות יותר מהמספר שקבעתי לעצמי, השיא יהפוך להיות המינימום החדש. האתגר יצר תופעה מעניינת:

מאחר שלאורך הזמן עשיתי רשימה כזו על כל אדם בחיי, הייתי חייב 'לאהוב' את אלה שהכי קשה לי איתם, אלה שחושבים שונה ממני וכו', באותה מידה כמו את אלה שהכי קל לי לאהוב, החברים הקרובים שלי וכו'. אבל היה עוד בונוס:

תמיד ידעתי שאחד האנשים שהכי חשוב לאהוב אותם הוא אני. וכך, הבונוס היה שהייתי צריך למצוא אותו מספר של דברים שאני אוהב באחרים כמו שמצאתי בעצמי, ולהפך, וכך, סוג של (עם דגש חזק על סוג של) מצאת דרך מקורית לקיים את "ואהבת לרעך כמוך.", או את "אהוב את אויביך." (אם יורשה לי לקחת גם מהנצרות).

הניסוי ממשיך וכרגע אני ב70 ;) והנה כמה מחשבות לסוף:

1) ככל שאתה מוצא יותר דברים טובים במישהו, כך יותר קל לך למצוא בו דברים טובים (אולי המגבלה היחידה היא אוצר המילים).

2) באותה מידה שבה 'מצאתי' דברים שאני אוהב באחרים, אני חושד ש'יצרתי' את הדימוי שיש לי של האדם בצורה הכי חיובית שיכולתי, דבר שלא הפריע לי בכלל, כי התוצאות החיוביות התמידו.

אכן, לאהוב את הזולת הוא אחד הדברים הכי אנוכיים שאנחנו יכולים לעשות ;)