היום בזמן מדיטציה רוחו של אליעזר בן יהודה דיברה אליי (לא באמת, לאלה שכבר חושבים שאני משוגע) וקראה לי לחדש את השפה העברית. כולנו מכירים את "הפוסל במומו פוסל": הרעיון הוא שכשאתה שופט מישהו, דבר שבטוח לא מועיל לך, תעשה למבט שלך פרסה ותביט בעצמך.
התודעה היא כמו מקרן, והמציאות שאנחנו תופשים היא המסך. אם ראינו במישהו משהו פסול, המשהו הפסול היה צריך להיות אצלנו בפילם כדי שהוא ישודר על המסך. חשוב לדעת, אבל במטרה להביא מודעות ואחריות אישית, לפעמים כל מה שאנחנו עושים הוא ליצור בלבול ושיפוטיות כלפי עצמנו ו… היי! גם אנחנו בן אדם! מי אמר שזה מוסרי לפגוע במישהו רק בגלל שאנחנו במקרה רואים דרך העיניים שלו בדרך כלל?
הצד השני של המטבע הוא שכשאנחנו רואים משהו טוב במישהו, זה גם תמיד כי התכונה הזו נמצאת בתוכנו, לפחות ברמה מסויימת. לצורך העניין, בשביל להעריך יצירה מוזיקלית, אתה חייב להיות מוזיקלי בעצמך. בשביל להכריז שמישהו הוא חכם, היית חייב להבין קודם את מה שהוא אומר. נלך לדוגמה טיפה יותר מסובכת ואם יורשה לי להתחכם, אומר שאפילו בשביל להעריך יופי צריכה להיות בך פתיחות, אהבה מסויימת, ויכולת הערכה, ואלה, כמובן, דברים יפים מאוד. אין דבר יפה יותר מהערכה/ אהבה ;)
"המחמיא בסגולתו מחמיא" פוטר אותנו מקנאה באחרים, ומהתעללות מבן אדם, זה שאנחנו קוראים לו "אני" (בקרוב הצעת חוק להכרזה על זכויות ה"אני'' ועל הגנה של ''אני'ים'' מפני עצמם), ובמקום להחזיר אלינו שיפוטיות, מחזירה אלינו הערכה ואהבה עצמית ו… היי! מי אמר שזה לא מוסרי לאהוב ולהעריך מישהו רק בגלל שאנחנו במקרה רואים דרך העיניים שלו בדרך כלל? :)
Comments