top of page
  • תמונת הסופר/תEyal

בלוג - להיזהר במשאלות שלנו?

לפני שבועיים קראתי את 'המסע' של ברנדון בייס. מסופר שם על אישה שהתגלה לה סרטן ושהחליטה (והצליחה) לרפא אותו לבד, על ידי ריפוי רגשי של הילד הפנימי שלה.


למי שלא יודע, זהו סיפור לא-כל-כך נדיר בעולם הרוח/האלטרנטיבי, ולכן אמרתי (קצת בציניות) "יאללה, שגם לי יהיה סרטן, אני ארפא אותו תוך שתי שניות על ידי מה שאני כבר עושה ואז אני אכתוב על זה ספר!".




לפני שבוע וקצת הופיעה לי בלוטה כואבת בבית השחי השמאלי. למעשה, זה קורה לי כל כמה חודשים מאז שאני נער, כך שלא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות חוץ מתסכול קל.


אבל הפעם הבלוטה צמחה למימדים גדולים מאי פעם - בערך 4 סנטימטרים בקוטר, והייתה אפילו קצת יותר כואבת ורגישה מאי פעם.


בשלב זה אגיד שאין לי מושג אם זה באמת גידול, כי לא בדקתי את זה ואני לא אבדוק את זה (הבריאות שלי מיטבית כבר הרבה שנים ואני לא אתחיל להיפגש עם רופאים לספורט חח). לכן, מכאן אתם מוזמנים לקרוא את זה כבלוג, ועל הדרך אולי תשמעו קצת דברים חדשים על גישות של רפואה אלטרנטיבית :)


בכל מקרה, עדיין לא ייחסתי לעניין חשיבות גדולה מדי, למרות שכבר כמה ימים אני מתבדח שיש לי סרטן. (גם אם היו מאבחנים לי אחד כזה, לא הייתי נלחץ יותר מדי בגלל תפישת העולם שלי).. רק הרגשתי עצבנות ותסכול בכל פעם ששמתי דאורדורנט (כי זה כאב), ולא יכולתי (עדיין) להרים ולמתוח את היד עד הסוף בלי להרגיש מתיחה לא-נעימה מסויימת. אה, והתחילה להופיע בלוטה קטנה גם בצד ימין.


שלשום, בלי קשר לכל העניין, יצרתי קשר עם מרקוס, חבר טוב מגרמניה שפגשתי באמסטרדם לפני 4 שנים, בסדנה של Teal Swan. הייתי אז באחת מהנקודות הנמוכות ביותר בחיי ותליתי את כל התקווה שלי בסדנה. אבל ככל שהסדנה התקדמה ולא חוויתי פריצת דרך, חוויתי יותר ויותר ייאוש. בסוף הסדנה, משהו בי כמעט מת מבפנים.


כולם התחילו להיפרד אחד מהשני ופתאום נתקלתי במרקוס, שפגשתי כחלק מתרגיל יותר מוקדם בסדנה. הוא שאל אותי "מה קורה?".


מרקוס היה כבר בשלב הזה מטפל מוסמך בשיטה של טיל סוון, The Completion Process, שיטה של ריפוי טראומות ילדות, והחזקת מרחב ונוכחות היו לו טבע שני, בעיקר בגלל אתגרים וקשיים עצומים שהוא חווה בחיים שלו.


כשהוא שאל אותי 'מה קורה?', הבטתי לו בעיניים וראיתי שהוא 100% איתי. שהוא באמת שואל, שהוא מתעניין. נראה לי שמעולם לא הרגשתי ככה עם מישהו ולכן פשוט התפרקתי במקום. פרצתי בבכי של חצי שעה מול כולם, שבהם הוא התחיל להדריך אותי בקומפלישן פרוסס באופן ספונטני. זה היה מדהים, וכמובן ששמרנו על קשר.


אתמול הוא עשה ל ישוב את הקומפלישן פרוסס, ותוך כדי התהליך יד שמאל שלי לא הפסיקה להתכווץ לקפוץ 'לכל עבר' בפראות. חוויית הילדות שעשינו עליה כללה רגשות חזקים של כעס עצור חוסר אונים. חוויתי שחרור גדול, הודיתי לו, והמשכתי ביומי כרגיל. (כמה שעות אחר כך, 'חוק המשיכה' זימן לי להעביר למישהו את הקומפלישן פרוסס על חוויה דומה מאוד.)


היום כשקמתי, לפני שעה וחצי למעשה, הופתעתי לגלות שהבלוטה התכווצה קצת ושהיא פחות כואבת.

לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות - התארגנתי כרגיל, כיוונתי את הטיימר לשעה והתחלתי לעשות מדיטציה כמו בכל בוקר. אבל משהו במדיטציה היה מסקרן.


תוך כדי שאני נושם עמוק ומשחרר, הרגשתי דגדוגים בבית השחי השמאלי, ואף על פי שניסיתי לשחרר גם את הסקרנות הייתי חייב להסתכל ולגעת. ו...הפלא ופלא - הבלוטה נהייתה קטנה יותר, רכה יותר ופחות כואבת ממש 'מול עיניי' (לא באמת ויזואלית, אבל 'עם כל רגע שעבר').


איך אני מסביר את כל העניין? אני לא יודע. אבל הנה תאוריה.

בחוויה שלי מהילדות היו רגשות של זעם עצור וחוסר אונים להביע אותו. זעם מתקשר ל'הרמת יד' והחוסר אונים משאיר אותה למטה, דבוקה לגוף. בגלל המסרים הסותרים, שום דבר לא קורה ולכן הפקודות שניתנות ליד נתקעות בה, קצת כמו חשבון אימייל שלא פותחים שנים ומצטברים בו אלפים של אימיילים. כל האנרגיה הזו שנתקעת הופכת לגידול כזה או אחר. כשמחררים את החוויה השורשית שגורמת למסרים הסותרים האלה להינתן, הגידול נעלם לאט לאט (או מהר מהר) מפאת חוסר צורך.


איך מסכמים את הפוסט הזה? קרדיט לאלוהים על עוד פלוט-ליין-סיטקומי כתוב היטב :)


יום נפלא ומלא בים וטבע לכולם (חוץ למי שלא רוצה) :)


0 תגובות

Comments


bottom of page